רבקה בן-אברהם ילידת פינסק, נצר למשפחת יעקובסון
כשיהודית הודיעה לי על הצטרפות לעמותת דורות ההמשך, לנסיעה לפינסק, פקפקתי, מה יש לי לעשות שם פעם שלישית? על כל פנים הצגתי את הנושא בפני בני משפחתי, ורק בני הצעיר הביע את רצונו ואז נרשמתי, פה יש לציין פועלה של יהודית דיאמנט. הפינסקאים והינובאים היינו חדשים בעמותת דורות ההמשך, אם לא נגיד נטע זר. אבל בגלל נחישותה, איכפתיותה ודאגתה לכל פרט, המסע לפינסק יצא לדרך. וב20 ביוני נחתנו במינסק, קבוצה של 54 איש ובתוכם 16 פינסקאים ויאנובאים. במינסק שמענו הסבר מקיף על קורותיהם בשואה. השתתפנו במצעד החיים שיצא משטח הגטו עד הימה ( בור ששם היו קבורים חלק מקורבנות השואה). במקום התקיים טקס, ובהמשך פגישה עם הקהילה היהודית במרכז היהודי הכולל גם מוזיאון. למחרת המשכנו את סיורינו בעירות המחוז וכל אחת ואחת עם הטרגדיה של ימי השואה, השמדת היהודים ואיך שמתי מספר הצליחו לחבור לפרטיזנים. היה מאד מרגש, עצוב, אך גם מעניין.
ביום הרביעי למסע שהיה יום חמישי נפרדנו מהקבוצה ונסענו ,לא בלי תקלות, לפינסק. בדרך עצרנו בלהישין ובקרנו באנדרטה לזכר הנספים בשואה. יש לציין שבכל העיירות שבקרנו אין יהודים. בצהריים הגענו לפינסק. התמקמנו במלון האוניברסיטאי החדש, שהיה פעם בית האחוזה של סקירמונט, שסיפק לנו חלב בבקבוקי זכוכית עם מכסה אלומיניום, מכונית פרטית המקרטעת על חלוקי הנחל, שאז חלק מהרחובות היו מרוצפים בהם. המלון נבנה עבור מרצים וחוקרים - אורחי האוניברסיטה. ממש על יד נבנה הקמפוס ברובו על שטח בית החרושת לדיקטים של משפחת קונדה, מבנים עדכניים ויפים הכוללים מתקני ומכוני כושר למיניהם וקפיטריה שבה אכלנו ארוחות בוקר טעימות. בפינסק חייבים להזמין ארוחות מראש ועד שעה מסוימת, ועל זה שוב תודה ליהודית שדאגה לכל. נסענו למלון פריפיאץ להזמין ארוחת ערב. כשהארוחה מוזמנת לשעה 9, לקחתי את בני לסיור פרטי.
סיור פרטי עם בני אייל
ראשית הלכנו לבית שבו נולדתי, בית מסיבי בנוי אבן ולבנים עם קירות עבים, בן- 150 שנה לפחות. חוץ משתי המרפסות החסרות הבית לא השתנה, אפילו החלונות נשארו. בפנים הבית עבר שיפוץ קוסמטי וחולק ל-6 דירות בגדלים שונים, שנמכר לדיירים על ידי העיריה. פגשנו אחת הדיירות שמיד הזמינה אותנו להיכנס וסיפרה על החיים הקשים. הפנסיה לא מספיקה, נעזרים על ידי הילדים שגרים במוסקבה ובעוד ערים גדולות ברוסיה. היא הציגה אותי בפני שכנה כבעלת הבית, ושאקח מהעירייה את הבית לרשותי. תשובתי: הבית הוא מצבה למשפחתי הענפה שנספתה בשואה. הבית השכן היה שייך לאחות סבתי. עמד שם איש שסיפר שבאיזשהו שלב חפר שם בולדוזר והעלה מטבעות זהב וכסף שהיו קבורים באדמה. האחות הייתה אישה ערירית שנפטרה לפני המלחמה. בדיעבד נודע רק בארץ שהיא נשדדה ונרצחה, לכן האוצר נשאר באדמה. המשכנו ברחוב שמצדו האחד שכן הבנק הפולני, הדואר עם הדלת המסתובבת (חידוש עוד מלפני המלחמה) גימנסיה ויסודי צציק שלא נשאר זכר מהם. ממול היה בית העירייה-המגיסטרט שעומד על תילו. פנינו ימינה לבית הקולנוע של בוירסקי שרק בשנים אחרונות שופץ קצת. משם המשכנו לרחוב קוסציושקי היום לנינה. הרחוב מוזנח, נראה כמו לפני 72 שנה, יש מספר חנויות שקצת התחדשו. על יד הגשר, בית פינתי שהיה הוטל אנגלסקי, המלון של משפחת שמיד, נפתחו לאחרונה, בקומת הקרקע מספר חנויות חדשות. הכיכר הגדולה עם פסל לנין והמנזר שעל הקיר החיצוני הפונה לנהר נורו בשנת 1919 - 35יהודים על ידי הפולנים. אלה הם קדושי פינסק המונצחים בקיבוץ גבת. למנזר עבר מרחוב לנינה המוזיאון, אבל אף מילה או מוצג או אזכור על יהודים, רק מניה ראשונה של בית חרושת לגפרורים של הלפרין. אחרי מבט מקיף על הכיכר הריקה ושתית כוס קבאס,(לקול צחוקו וגיחוכו של בני) פנינו לאורך נהר הפינה, שלפני המלחמה היה מקום טיול של היהודים בשבת אחרי הצהריים. היום החוף מטופח עצים, ירק, פרחים וספסלים לא נוחים. בהמשך נכנסנו לשטח שהיה הגטו. עברנו ברחובות וסמטאות, שנראו כמו פעם. במספר מקומות נהרס הישן ונבנו בנינים יפים ומודרניים. הרבה שמחה לא הייתה שם. הלכנו לאורך פסי הרכבת למקום שבו היה עסק של אבי, זכר לא נשאר. שם מתחילה העיר החדשה. המשכנו דרך רחוב להישינר עכשיו פרבומאיסקיה, גבול הגטו, עכשיו רחוב ראשי, רחב, דו מסלולי עם הרבה חנויות חדשות, קיוסקים לממכר שתיה וחטיפים מלאים כל טוב, אבל אחרי השעה 7 הכול סגור. פנינו לרחוב זבלנה, עוד גבול של הגטו, עברנו על פני בית החולים היהודי, שהוא עדיין בית חולים, גימנסיה תרבות, בית הקברות הראשון של פינסק, שבו נקברו ה35 קדושי פינסק, עכשיו יש שם גן גדול וגם גן-ילדים. בהמשך היה פעם בית יתומים, אבל הוא נמחק לטובת הכיכר העכשווית. וכך הגענו לארוחת הערב. סיפור אחר הוא הכסף הביאלורוסי. השער לא יציב, אין מטבעות רק שטרות נייר . השער של הדולר בערך 5300 רובל ביאלורוסי. השטרות הם בערכים גבוהים, ובכל מקום יש בעיה עם עודף. .ממילא אין מה לקנות. כל מה שרצינו זה מזכרות. חנות מזכרות אחת, יקרה מאד, שאין בה דבר המזכיר את מחוז פולסיה הישן. חזרנו למלון . ופה יש לציין את המלון. חדרים גדולים עם שתי מיטות נפרדות ארון, שולחן, קומקום חשמלי וסט כלי אוכל זוגי , להכנת אוכל עצמי מקרר ושירותים, מרווחים
כשיהודית הודיעה לי על הצטרפות לעמותת דורות ההמשך, לנסיעה לפינסק, פקפקתי, מה יש לי לעשות שם פעם שלישית? על כל פנים הצגתי את הנושא בפני בני משפחתי, ורק בני הצעיר הביע את רצונו ואז נרשמתי, פה יש לציין פועלה של יהודית דיאמנט. הפינסקאים והינובאים היינו חדשים בעמותת דורות ההמשך, אם לא נגיד נטע זר. אבל בגלל נחישותה, איכפתיותה ודאגתה לכל פרט, המסע לפינסק יצא לדרך. וב20 ביוני נחתנו במינסק, קבוצה של 54 איש ובתוכם 16 פינסקאים ויאנובאים. במינסק שמענו הסבר מקיף על קורותיהם בשואה. השתתפנו במצעד החיים שיצא משטח הגטו עד הימה ( בור ששם היו קבורים חלק מקורבנות השואה). במקום התקיים טקס, ובהמשך פגישה עם הקהילה היהודית במרכז היהודי הכולל גם מוזיאון. למחרת המשכנו את סיורינו בעירות המחוז וכל אחת ואחת עם הטרגדיה של ימי השואה, השמדת היהודים ואיך שמתי מספר הצליחו לחבור לפרטיזנים. היה מאד מרגש, עצוב, אך גם מעניין.
ביום הרביעי למסע שהיה יום חמישי נפרדנו מהקבוצה ונסענו ,לא בלי תקלות, לפינסק. בדרך עצרנו בלהישין ובקרנו באנדרטה לזכר הנספים בשואה. יש לציין שבכל העיירות שבקרנו אין יהודים. בצהריים הגענו לפינסק. התמקמנו במלון האוניברסיטאי החדש, שהיה פעם בית האחוזה של סקירמונט, שסיפק לנו חלב בבקבוקי זכוכית עם מכסה אלומיניום, מכונית פרטית המקרטעת על חלוקי הנחל, שאז חלק מהרחובות היו מרוצפים בהם. המלון נבנה עבור מרצים וחוקרים - אורחי האוניברסיטה. ממש על יד נבנה הקמפוס ברובו על שטח בית החרושת לדיקטים של משפחת קונדה, מבנים עדכניים ויפים הכוללים מתקני ומכוני כושר למיניהם וקפיטריה שבה אכלנו ארוחות בוקר טעימות. בפינסק חייבים להזמין ארוחות מראש ועד שעה מסוימת, ועל זה שוב תודה ליהודית שדאגה לכל. נסענו למלון פריפיאץ להזמין ארוחת ערב. כשהארוחה מוזמנת לשעה 9, לקחתי את בני לסיור פרטי.
סיור פרטי עם בני אייל
ראשית הלכנו לבית שבו נולדתי, בית מסיבי בנוי אבן ולבנים עם קירות עבים, בן- 150 שנה לפחות. חוץ משתי המרפסות החסרות הבית לא השתנה, אפילו החלונות נשארו. בפנים הבית עבר שיפוץ קוסמטי וחולק ל-6 דירות בגדלים שונים, שנמכר לדיירים על ידי העיריה. פגשנו אחת הדיירות שמיד הזמינה אותנו להיכנס וסיפרה על החיים הקשים. הפנסיה לא מספיקה, נעזרים על ידי הילדים שגרים במוסקבה ובעוד ערים גדולות ברוסיה. היא הציגה אותי בפני שכנה כבעלת הבית, ושאקח מהעירייה את הבית לרשותי. תשובתי: הבית הוא מצבה למשפחתי הענפה שנספתה בשואה. הבית השכן היה שייך לאחות סבתי. עמד שם איש שסיפר שבאיזשהו שלב חפר שם בולדוזר והעלה מטבעות זהב וכסף שהיו קבורים באדמה. האחות הייתה אישה ערירית שנפטרה לפני המלחמה. בדיעבד נודע רק בארץ שהיא נשדדה ונרצחה, לכן האוצר נשאר באדמה. המשכנו ברחוב שמצדו האחד שכן הבנק הפולני, הדואר עם הדלת המסתובבת (חידוש עוד מלפני המלחמה) גימנסיה ויסודי צציק שלא נשאר זכר מהם. ממול היה בית העירייה-המגיסטרט שעומד על תילו. פנינו ימינה לבית הקולנוע של בוירסקי שרק בשנים אחרונות שופץ קצת. משם המשכנו לרחוב קוסציושקי היום לנינה. הרחוב מוזנח, נראה כמו לפני 72 שנה, יש מספר חנויות שקצת התחדשו. על יד הגשר, בית פינתי שהיה הוטל אנגלסקי, המלון של משפחת שמיד, נפתחו לאחרונה, בקומת הקרקע מספר חנויות חדשות. הכיכר הגדולה עם פסל לנין והמנזר שעל הקיר החיצוני הפונה לנהר נורו בשנת 1919 - 35יהודים על ידי הפולנים. אלה הם קדושי פינסק המונצחים בקיבוץ גבת. למנזר עבר מרחוב לנינה המוזיאון, אבל אף מילה או מוצג או אזכור על יהודים, רק מניה ראשונה של בית חרושת לגפרורים של הלפרין. אחרי מבט מקיף על הכיכר הריקה ושתית כוס קבאס,(לקול צחוקו וגיחוכו של בני) פנינו לאורך נהר הפינה, שלפני המלחמה היה מקום טיול של היהודים בשבת אחרי הצהריים. היום החוף מטופח עצים, ירק, פרחים וספסלים לא נוחים. בהמשך נכנסנו לשטח שהיה הגטו. עברנו ברחובות וסמטאות, שנראו כמו פעם. במספר מקומות נהרס הישן ונבנו בנינים יפים ומודרניים. הרבה שמחה לא הייתה שם. הלכנו לאורך פסי הרכבת למקום שבו היה עסק של אבי, זכר לא נשאר. שם מתחילה העיר החדשה. המשכנו דרך רחוב להישינר עכשיו פרבומאיסקיה, גבול הגטו, עכשיו רחוב ראשי, רחב, דו מסלולי עם הרבה חנויות חדשות, קיוסקים לממכר שתיה וחטיפים מלאים כל טוב, אבל אחרי השעה 7 הכול סגור. פנינו לרחוב זבלנה, עוד גבול של הגטו, עברנו על פני בית החולים היהודי, שהוא עדיין בית חולים, גימנסיה תרבות, בית הקברות הראשון של פינסק, שבו נקברו ה35 קדושי פינסק, עכשיו יש שם גן גדול וגם גן-ילדים. בהמשך היה פעם בית יתומים, אבל הוא נמחק לטובת הכיכר העכשווית. וכך הגענו לארוחת הערב. סיפור אחר הוא הכסף הביאלורוסי. השער לא יציב, אין מטבעות רק שטרות נייר . השער של הדולר בערך 5300 רובל ביאלורוסי. השטרות הם בערכים גבוהים, ובכל מקום יש בעיה עם עודף. .ממילא אין מה לקנות. כל מה שרצינו זה מזכרות. חנות מזכרות אחת, יקרה מאד, שאין בה דבר המזכיר את מחוז פולסיה הישן. חזרנו למלון . ופה יש לציין את המלון. חדרים גדולים עם שתי מיטות נפרדות ארון, שולחן, קומקום חשמלי וסט כלי אוכל זוגי , להכנת אוכל עצמי מקרר ושירותים, מרווחים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה