מגילת היוחסין שנשרפה באירופה

"...כשעליתי ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי פוגש את צעירי הארץ, ומאזין לשיריהם ולהגם בבחינת ראשון ― כבני אדם ― יהודים, שיש להם הכרה ברורה שאכן הם כותבים מגילת יוחסין חדשה, שמתחילה בהם. ובחושבי על מגילת היוחסין שנשרפה באירופה, היה לי צער כפול על בני הדור המצוין הזה של ישראלים צעירים, שבשעה שיתבגרו ויזדקנו אפשר אפילו שלא ידעו על מה הם צריכים לבכות."
מדברי אבא קובנר, נובמבר 1983

"מסע שורשים רב-דורי"

בלילה שבין 19-20 ביוני יצאה קבוצה של 54 משתתפים במסע שאורגן ע"י ועדת מצעדי החיים בעמותת "דורות ההמשך - נושאי מורשת השואה והגבורה". את הקבוצה ליוותה תמרה בורודאץ' יוצאת בלארוס, שעורכת מסעות שורשים עם משפחות וקבוצות. מטעם עמותת "דורות ההמשך" השתתפו: מיקי קנטור, יו"ר ועדת מצעדי החיים, חברי הוועדה שלהם עצמם יש שורשים בבלארוס בלה שוטן, צחי מלמד ומנחם אטקין. הקבוצה הגדולה בעצם הורכבה מ-3 קבוצות. בשלב הראשון בשלושת הימים הראשונים כל הקבוצות סיירו יחד. לרוב משתתפי הסיור היה קשר אישי ישיר למקומות שבהם ביקרנו. חלק מן המשתתפים הגיעו בהרכב משפחתי של הורים עם בנים ובנות צעירים. כמעט בכל אתר שביקרנו נערכה אזכרה אישית וסופר סיפור אישי, הפכנו למשפחה אחת בזמן קצר ביותר. ביום השלישי צעדנו יחד כל הקבוצה ב"מצעד החיים" הראשון במינסק. וביום השישי למסע צעדנו ב"מצעד חיים" נוסף ומרגש באיביה, ממרכז העיר, מבניין בית הכנסת ועד לאתר שבו נהרגו, נרצחו ונקברו יהודי כל יהודי איביה בשואה. בכמה מקומות נערכו טקסים מרכזיים בשיתוף עם אנשי העיר, לרגל ציון התאריך החשוב. 70 שנה לפרוץ מבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941.

הקבוצה ליד מוזיאון ההתנגדות בנובוגרודק

צילום התמונה : הוד פליישמן



כדי לצפות בתמונה בגודל מלא לחצו על התמונה.

סרט-המצעד במינסק והטקס ב"ימה"

סרט - הפרטיזנקה של ביילסקי

כתבות בעיתונות המקומית בבלארוס

כתבה בעתון מקומי באיביה על האירועים


כתבה בעתונות המקומית בגרודנו





כתבה בעתון מקומי בלידה 22 ביוני

אירועי 70 שנה לפלישה הגרמנית לשטחי בלארוס

איביה הצבת שלט על בניין בית הכנסת
ומצעד החיים באיביה




גלרייה - היום הראשון - אנשים



כדי להגיע אל הגלריה של האנשים ביום הראשון

היום הראשון למסע 20.06.2011

היום הזה התחיל באווירה סגרירית ביותר שלא באשמתנו. מדי פעם ירד גשם. צילמנו את טירת מיר, טירת רדזוויל, ששמשה במלחמה כגטו יהודי. כיוון שהגענו מוקדם ישר משדה התעופה, לא יכולנו להיכנס לטירה. סיירנו בעיירה מיר בה למדנו לזהות בתי יהודים, ראינו את הבית שבו שכנה ישיבת מיר, את המקווה, ביקרנו במוזיאון ההתנגדות בנובוגרודק בליווי הגב' תמרה וירשצקייה שפעלה לבניית המוזיאון. במוזיאון קיבלנו גם הסברים מקבוצת הביילסקים שמכירים את הסיפור היטב. ההתרגשות הייתה גדולה. ביער הפרטיזנים של קבוצת ביילסקי אליו הגענו דרך הכפר צ'ריישלה אכלנו ארוחת צהריים מקורית ורקדנו לצלילי האקורדיון, חוויית פולקלור מרשימה שוודאי ריגשה עוד יותר את קבוצת הבייסלקים שבינינו – עשי ויינשטיין בתו של עשהאל ביילסקי ובני משפחה וכן בני פרטיזנים אחרים שחלקם היו בקבוצת הפרטיזנים של טוביה ביילסקי. משם יצאנו לכיוון גרודנו, עברנו בעיירה בייליצה שבה התגוררו בני משפחה של חברי הקבוצה – משפחת פליישמן. ומשם הגענו ללינה בגרודנו .

גלרייה - היום הראשון - אתרים


 כדי להגיע לגלריה של אתרי היום הראשון: 
מיר, נובוגרודק, מוזיאון ביילסקי פרטיזנים, 
בייליצה, ההתנגדות לחצו כאן 

גלרייה -היום השני - אנשים

 ביקור מרגש בגרודנו ובראדין

כדי לראות את התמונות בגלריה אנשים ביום השני לחצו כאן

עדות הפרטיזן מגרודנו - צבי חוסיד


היום השני למסע 21.6.2011

יצאנו לעיר העתיקה של גרודנו, ביקרנו בבית הכנסת ונפגשנו עם ראש הקהילה מיכאל כורש בבית-הכנסת. המפגש עם הפרטיזן צבי חוסיד (בן ה-86) ריגש את כולנו. האיש גר בגרודנו ומדבר עברית גבוהה של גמנסיה "תרבות". אנשי הקבוצה רצו לשמוע אותו עוד ועוד. ליד שער הגטו בגרודנו נערך טקס מרגש בהשתתפות נציגי עיריית גרודנו. גם תושבי המקום ציינו את התאריך 22 ביוני, היום שבו החל מבצע ברברוסה. מבחינתם תחילת המלחמה. בהמשך יצאנו לכיוון ראדין, כאן קיימנו טקס בבית העלמין שבו גם קבר אחים של 2,100 מיהודי ראדין והסביבה. גם כאן אנשים סיפרו את סיפורם האישי (משפחת פלג ומשפחת זהבי). נערכה אזכרה לבני משפחתם. הגענו לקברו של בעל ה"חפץ חיים". ובראדין ראינו את מבנה הישיבה של בעל ה"חפץ חיים". שמענו סיפור מיוחד על אדם רוגובסקי, שבנה לעצמו קבר בבית הקברות הזה למרות שנפטר בישראל. מכאן יצאנו לעיר לידה בה נערך טקס אזכרה באתר קבר אחים בו טמונות כ-7,000 גופות יהודים שנרצחו -8 במאי 1942. באתר זה מוצג פסל מיוחד שנעשה ע"י אומנים מקומיים. האתר מתוחזק היטב ונשמר ע"י עיריית לידה. הטקס נערך בהשתתפות ראש העיר הצעיר של לידה ורבים מן הקהילה היהודית של לידה. למרות הימים הלבנים הגענו למינסק לאחר רדת החשיכה וראינו כיצד מוארים מגדלי העיר החדשים באורות צבעוניים. באותו לילה לנו במלון "פלאנטה". לאחר יום ארוך ומתיש סוף סוף הגענו אל המנוחה.

גלרייה - היום השני - אתרים

 אתרים בגרודנו ראדין ולידה


כדי להגיע לגלריית האתרים לחצו כאן 

צילום קבוצתי עם הילדים בראדין

ילדי ראדין והמורים שלהם מטפלים בבית הקברות היהודי וקבר האחים שנמצא בתוכו. קבוצת הילדים הזו חיכתה לנו בפתח בית הקברות. הופתענו והתרגשנו מאוד מנוכחותם של הילדים. מחוות מן הסוג הזה הן שעשו את הסיור הזה לכל-כך מיוחד.



היום השלישי - מצעד החיים במינסק

ביום השלישי 22.06.2011 – יצאנו אל העיר מינסק להתכונן למצעד החיים. לבושים בחולצות לבנות, חלקם מוכנות מן הבית ומציינות שמות אנשים ומשפחות וחלקם חולצות של "עמותת דורות ההמשך". הגענו אל האתר בעיר מינסק שבו נרצחו יותר מ-5,000 יהודים ובו מצבה לזכר היהודים שנספו בשואה ואנדרטה מפוסלת, וגם מצבות שנאספו במקומות שונים בעיר והונחו כפסלים המעידים על האסון. גטו מינסק היה אחד מן הגטאות הגדולים באירופה. ממקום זה ברחוב סוחאיה. יצאנו ב"מצעד החיים" לכיוון ה"ימה" - גיא הריגה שפעם היה בקצה העיר והיום שוכן בלב העיר. במצעד נישאו שלטים. צעדנו עם דגלים וצולמנו ע"י רשתות הטלוויזיה של בלארוס. מאוחר יותר נודע לנו שמצעדנו שודר ברשתות רבות בעולם התאריך 22.06.1941 , 70 שנה לפרוץ השלב הראשון של מבצע ברברוסה – המתקפה הגרמנית על רוסיה. ב"ימה" נערך טקס בהשתתפות מר' לוין ראש הקהילה היהודית במינסק. לאחר הטקס עצרנו לארוחת צהריים בעיר מינסק במסעדת "לידו" בהגשה עצמית. בשעות אחה"צ נפגשנו עם הקהילה היהודית במינסק ל"שולחן עגול" את המפגש הנחתה פרופ' אינה גראסימובה – מנהלת המוזיאון היהודי. השתתפו בכנס ראש הקהילה, מר' לוין, כמה נשים – חסידות אומות העולם. וכמובן גם נציגים שלנו. ערכנו סיור בעיר מינסק ועצרנו על הנהר. באנדרטה לזכר הטייסים הרוסים שנפלו באפגניסטאן. צפינו על העיר העתיקה ועל הנהר. בערב, למרות העייפות, ערכנו מפגש להעמקת ההיכרות בין המשתתפים. ידענו שלמחרת בבוקר הקבוצה מתפצלת ל-3 ראשים.

גלרייה מצעד החיים במינסק 22.06.11

 מצעד החיים במינסק בלארוס אל הימה


כדי להגיע אל הגלריה לחצו כאן

מפינסק ליאנוב וגם למוטלה

מסע שורשים למחוזות הילדות של הורינו /כתבה: שרה קוברסקי פיינשטיין




שלושה ימי המסע הראשונים עם הקבוצה הגדולה, קבוצת דורות ההמשך למצעד החיים בבלארוס, היו ימים עמוסים בחוויות מרגשות, במראות חדשים במפגשים מרתקים, בביקורים באתרים שונים, וכמובן מצעד החיים במינסק. ביום הרביעי החל המסע שלי, המסע לפינסק ויאנוב. נפרדנו מן הקבוצה הגדולה, ויצאנו , שישה עשר איש במיניבוס דרומה לפינסק בדרום בלארוס. מרגע שעלינו לרכב, תוך דקות, התגבשה הקבוצה בצורה ספונטנית. נדמה היה שכולנו נוסעים למחוז ילדות, שהיה, בעצם, רק מחוז ילדותה של רבקה'לה בן אברהם. כל השאר היו ילידי הארץ. מעניין היה לגלות שלמעט רבקה'לה, כל הנוסעים לפינסק הם בנים להורים שהגיעו לארץ מפינסק עוד לפני המלחמה, אייל בן אברהם, משה פלד ואחותו תלמה שילה, אמנון שיפמן ובנו צפריר וכן יהודית דיאמנט מארגון יוצאי פינסק –יאנוב והסביבה, הם הצטרפו למסע כדי לבקר בעיר ממנה באו הוריהם והיו להם אף כתובות ומידע על בתי המשפחה. כל השאר, תשעה במספר היו בני ניצולים מיאנוב - בני משפחת פיינשטיין – שרה קוברסקי, דודי פיינשטיין, דרורית קלר, רבקה לוינגר ובנה נעם (דור שלישי), בני משפחת רזניק – חנה זינאטי, משה רזניק, אורנה חג'ג' ובלה פרוז'נסקי- אבותינו, בני העיר יאנוב, חברים מנוער, שברחו ליער לאחר חיסול הגטו ולחמו כפרטיזנים ואחר כך כלוחמים בצבא האדום.
הדרך הארוכה איפשרה לקבוצה לשוחח ולהרגיש "בני עיר", שהרי גם היאנובאים מרגישים כפינסקאים. יאנוב מצויינת תמיד כיאנוב ליד פינסק, להבדילה מעוד שני מקומות בשם יאנוב. בדרך פקדנו בית קברות בכפר להישין, שבו מצבות יהודיות ומצבת זיכרון לנרצחים מן הכפר בשואה.


פינסק עיר המחוז הגדולה


בכניסה לפינסק אחזה בכולנו התרגשות גדולה, כאמור, לרבים מיהודי יאנוב היו קרובי משפחה בפינסק, לשם נסעו כדי ללמוד בגימנסיה ולסדר עניינים בעיר הגדולה. אבי ואחיו נולדו בפינסק, הורי אימם, סבתי, גרו בה, והם הגיעו אליה שנית בבגרותם כדי ללמוד בגימנסיה עד פרוץ המלחמה. פינסק, עיר ואם ליהודי בלארוס, עיר יפה על גדות הפינה ,שיותר ממחצית תושביה היו יהודים, משופעת באתרים מעניינים ולה היסטוריה ומורשת יהודית חשובה. טיילנו ברחובותיה הנאים. ניתן עדיין לראות את בתיהם של גולדה מאיר ומשה קול ואת הגימנסיה בה למד דר' חיים וייצמן ממוטלה הקרובה. ועוד, טיילנו בה, סיירנו באזור הגטו היהודי ופקדנו אנדרטאות לזכר יהודים שנספו בשואה. הגענו גם לאזור המנזר לידו נרצחו, באפריל 1919 , 35 צעירים יהודים על ידי שוטרים פולנים, ארוע שעורר תדהמה וכעס רב בקרב היהודים ובאירופה כולה. בפינסק קיימת היום קהילה יהודית והוזמנו לקבלת שבת בבית הכנסת של חסידי קרלין. ה"פינסקאים" המשיכו לתור את העיר, לטייל ולחפש אחר הכתובות שבידיהם.


ה"ינובאים" ליאנוב


אנחנו,"היאנובאים" נסענו ליאנוב יומיים רצופים (ביום השני הצטרפה אלינו כל הקבוצה) . לרגע הזה, לרגע הכניסה ליאנוב, חיכיתי, כך נדמה לי מאז ילדותי. אבי , סבי ודודי, דברו עליה כל יום. על ילדותם, על חיי הכפר, על יחסי השכנות עם הגויים ובעיקר, על יקיריהם שנרצחו בה. דיברו עליה בערגה ובכאב גדול. ערגה וגעגועים לעיירה הקטנה שרוב תושביה היו יהודים, לנופים, ליערות שמסביב, לילדות, למשפחה, ובכאב על הטבח הנורא ביהודי העיירה, בכאב על מותה של אימם ואחיהם וכל בני המשפחה. ואני, כמו הכרתי מן הסיפורים מקומות בעיירה והרגשתי שהיא חלק מזיכרונותיי למרות שלא ראיתי אותה מעודי. ברור היה לי שבאחד הימים אגיע אליה, אל העיירה הרחוקה שנדמתה בעיני כעל פלנטה אחרת, וכל כך התרגשתי עם כניסתנו לעיר, הייתה בי תחושה של חיבור עם אבי וכל משפחתו. וכששוחחנו בינינו בדרך מפינסק ליאנוב, היה ברור שכולנו כל כך
מתרגשים לגעת במקום הזה, לראות להתגעגע ולכאוב. על פי הסיפורים והתמונה שראיתי בדמיוני, ציפיתי לראות עיירה שבתיה אפורים וכולם מטים ליפול. ולהפתעת כולנו, לצד בתי העץ הישנים והעתיקים, מצאנו שכונות עם בתי אבן חדשים וכבישים
סלולים . בתי היהודים נשרפו כולם, ויכולנו רק לראות את הכיכר הגדולה של העירייה והמרכז הקהילתי שנבנו על שטחו של הגטו היהודי. תושבים שדיברו אתנו טענו כולם שהגיעו לאחר המלחמה ואינם מכירים את היהודים שגרו ביאנוב. ביקרנו בעירייה, וראש העיר קיבלה אותנו בלשכתה. לדברי עוזריה גרים היום ביאנוב רק שני יהודים, או כאלה שמצהירים על יהדותם. (בסוף
השיחה רמזה ראש העיר עצמה שיש לה שורשים יהודיים). כאמור, בתי היהודים עלו באש בשריפת הגטו. ובכל זאת יכולנו לחוש אותם שם. לדמות את בני משפחותינו מסתובבים שם בין הבתים ובשוק ההומה. ירדנו לגעת במי הסמרנקה, אותו נחל עליו שמענו כולנו כמקום בו רחצו ושיחקו ההורים כילדים. נסענו ליער רוצק , שבכניסה אליו קבורים בני העיירה היהודים. הגרמנים ועוזריהם חפרו בורות וירו בכל ההולכים בטורים ארוכים, בעיקר בנשים , בילדים ובזקנים, בכל מי שלא הצליח לברוח ליער. ליד מצבת הזיכרון בגיא ההרגה ערכנו טקס מרגש בו קראנו מתוך ספר הזיכרון קטעי עדויות שכתבו הורינו. המצבה הוקמה על ידי בני העיר שניצלו ובן ציון פיינשטיין ז"ל היה ממארגני הקמתה. אך סמלי ומרגש היה כשנעם, נכדו, דיבר על כך בטקס שערכנו במקום. בדרך מן העיר ליער הבטתי לאחור, העליתי בדמיוני את סבתי ואת דודי ודודותי הולכים לקראת מותם. האזור כולו מוקף יערות ויכולנו לראות את מסלול הבריחה של אלה שהצליחו לברוח ליער.
במשפחות שלנו נהגו לערוך סעודה לאחר האזכרה השנתית לנרצחי העיירה, וכך, לאחר הטקס ביער רוצק, גם אנו אכלנו דג מלוח, נקניקים ושתינו וודקה לזכרם ולחיי החיים והזוכרים . כמה מדהים היה לגלות שכולנו , בני שלוש המשפחות מדברים באותה שפה, מכירים את המקומות והאירועים מאותם סיפורים דומים שיספרו בבתינו.
ביקור בביתה של קשישה מחסידי אומות העולם


ושוב התרגשות. באנו לביתה של קשישה שהיא ומשפחתה הוכרו כחסידי אומות העולם שהסתירו יהודים וביניהם את נחמיה נדב שכנם. אירנה ומשפחתה מקבלים סיוע כספי מהארגון, וכל קבוצה שמגיעה ליאנוב פוגשת אותה כדי לשמוע את הסיפור. ועם ההתרגשות והמראות עזבנו את יאנוב בדרכנו למוטלה.
מוטלה או מוטיל עיר הולדתו של חיים וייצמן


מוטלה, עיירה קטנה ליד יאנוב נודעה לימים כעיר שמתוכה יצאו שני נשיאים בישראל. חיים וייצמן, שנולד בה ועזר וייצמן, אחיינו, שאביו נולד בה. הגענו לעיירה שמשמרת את בית משפחת וייצמן. בבית קיר זיכרון ותמונות של המשפחה. במוטלה מתקיים כל שנה פסטיבל ובו גם דוכנים של מאכלי "עדות" שונות, בפרסום יכולנו לראות שמוגש גם אוכל יהודי מזרח אירופאי. וממוטלה (מוטיל בשפת המקום) יצאנו לדרך הארוכה חזרה למינסק כדי לפגוש את הקבוצה הגדולה בדרך לשדה התעופה. שמחנו לפגוש את כולם, ידענו ושמענו שלכולם חוויות והתרגשויות אך את פרטי המסע הרגשי שעברנו בפינסק ויאנוב, קשה היה לחלוק עם האחרים, זה שלנו!

גלרייה-פינסק יאנוב מוטלה

 מסע שורשים לדרום בלארוס יאנוב מוטלה ופינסק


צילמו: שרה קוברסקי, בלה פרוז'נסקי, חנה זינאתי

כדי להגיע לתמונות בגלריה לחצו כאן

חאטין כסמל


הקטסטרופה של העם הבלארוסי

את הכפר חאטין Khatyn לא תמצאו בשום מפה. הכפר נהרס ע"י הצבא הגרמני באביב 1943. חאטין , הכפר ששכן בלוגויסק שבאזור מינסק בבלארוס, הפך לסמל הטרגדיה של אנשי רוסיה הלבנה, בלארוס. דף עצוב בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שנקראת בפיהם המלחמה הפטריוטית הגדולה. אתר הזיכרון הגדול שמסמל את רעיון האומץ, ההתנגדות, וההקרבה של התושבים למען הניצחון במלחמה, נמצא במקום שבו שכן הכפר שנהרס. האתר נבנה בשנת 1969. האתר מנציח את המספר הגדול של הבלארוסים שנהרגו במלחמה: 2,230,000
ב-22.03.1943 הגיעו הנאצים, בפי הבלארוסים הפשיסטים, לחאטין , הוציאו את תושבי הכפר ממיטותיהם, על נשיהם וטפם, הכניסו אותם לאסם, שפכו על המקום בנזין והציתו את האסם עם כל תושבי הכפר. מכל הכפר הצליחו להתחבא שני נערים ואישה. הם לא נספו בשריפה. מן השריפה עצמה הצליחו לשרוד שני נערים ואדם מבוגר אחד.
כך קרה ל-185 כפרים נוספים שלא נבנו מחדש. לאחר המלחמה שוקמו 430 כפרים שגם הם נהרסו במלחמה ושמותיהם מופיעים על מונומט של עץ החיים בתוך האתר.
האתר כולל: פסל אדם שישה מטר גובהו ובידיו גופת בנו המת, במרכז האתר. מימין לפסל גג סמלי של האסם שבו נשרפו תושבי הכפר. בכניסה יש הצהרה בשם תושבי הכפר שנספו, שקוראים למבקרים באתר להפנות את הצער והכאב על מותם לעשיית שלום בשאר העולם. לוח זיכרון שמונה את האנשים שניספו בגילים השונים כולל ילדים בני פחות מ-16 שנה. מעין רחוב של הכפר עם הבסיס של הבתים ובכל בית פעמון. בכל בית יש שער סמלי פתוח של 26 בתים שנשרפו באש. בכל אחד מן העמודים פעמון. כל הפעמונים מצלצלים יחד כל 30 שניות. במקום גם באר סמלית. מעין בית קברות ל-185 כפרים נוספים שנשרפו על יושביהם ומעולם לא שבו לחיות ולא הוקמו מחדש, שמות הכפרים והאזור בו שכנו. המקום בו בוערת אש התמיד ומעליה 3 עצים חיים. תזכורת לכך שכל אדם רביעי בבלארוס בתקופת המלחמה, נספה במלחמה. רבע מן התושבים. קיר הזיכרון, המט לנפול, נוטה על צדו, ובתוכו גומחות בהן נזכרים 260 מחנות המוות והמקומות שבהם נספו התושבים בטבח המוני. על כל אבן בקיר הזיכרון נזכר מקום וכמות האנשים שהושמדו במקום. 430 כפרים שגורלם היה דומה לגורל חאטין שוקמו והוקמו מחדש אחרי המלחמה. שמותיהם מצויינים במעין עץ החיים.
האתר מרשים ביותר. עד שלא היית בו לא הבנת את גודלו ומורכבותו. שמעתי על האתר הזה מאנשים שביקרו שם, אך כמובן שגם אני לא יכולתי לתאר לעצמי את הרושם שהוא הותיר בי בביקור עצמו. הפסל של האדם הנושא את גופת בנו המת מקבל את פניך בכניסה לאתר ומיד מזכיר לך את גודל האסון. הקיר המט לנפול המסמל את חורבן בתי הכפר וחורבן המדינה כולה במלחמת העולם השנייה. בלארוס, היא רוסיה הלבנה, היום מדינה עצמאית, טוטאליטרית, ולא דמוקרטית. המדינה הזו נשחקה במשך מאות שנים בין מעצמות לוחמות. מצד אחד רוסיה הגדולה ומצד שני גרמניה או ממלכת פולין ליטא. גם כיום רוסייה מעוניינת לספח את מדינת בלארוס לשטחה.

גלרייה - אתר הזכרון - חאטין

 אתר זיכרון לנספים בשואה בכל בלארוס כל הקהילות


כדי להגיע לגלריה של חאטין לחצו כאן

גלרייה - היום הרביעי - אנשים

 גלובוקי טקס עם אנשי העיירה למשפחות של האטקינים ולידיה אברמסון


כדי להגיע לגלריה לחצו כאן 

היום הרביעי -קבוצת האם-23.06.2011

ביום הרביעי התפצלה הקבוצה לשלוש קבוצות:
קבוצת האם המשיכה לחאטין, גלובוקי ויערות נארוץ' .
קבוצת "ביילסקי" יצאה ממינסק לכיוון נובוגרודק והסביבה.
והקבוצה השלישית קבוצת פינסק יצאה לכיוון פינסק, יאנוב והסביבה.

ביום הרביעי 23.06.2011 - קבוצת האם: ביקור בחאטין, אתר מרשים ביותר שבא לציין את הסבל והאובדן של האוכלוסיה הבלארוסית במלחמת העולם השנייה. היישוב חאטין נשרף כולו במלחמה על יושביו. והוא הפך לאתר הנצחה לעוד 185 יישובים שנשרפו גם הם. מחאטין יצאנו לכיוון דוקשיצה קרולשצ'יזנה וגלובוקי, לאתרים הקשורים לסיפורה של משפחת אטקין. שלושת הבנים של מיכאל אטקין ז"ל והנכדים של חווה אטקין סיפרו את סיפור המשפחה, העמידו מצבות זכרון לבני משפחתם ודאגו שבכל מקום תהיה פלטקה המספרת את סיפורו של אביהם. דוגמה להנצחה. בגלובוקי נערך טקס זיכרון מרשים בהשתתפות ראש העירייה וסגנה, אנשי העיר וילדים מבית הספר. בטקס השתתפו גם נציגי הקבוצה. לידיה אברמסון שהייתה ילדה קטנה (בת 9) בגלובוקי ונמלטה ליער באחת הסלקציות, סיפרה את הסיפור שלה למשתתפים בטקס. במסע השתתפו גם שני הבנים של לידיה. ביקרנו בקבר אחים ביער ליד גלובוקי, שבו נקבר אביה של לידיה. וגם בקבר אחים ליד היער שאליו נמלט מיכאל אטקין הצעיר בן ה-11 אל הפרטיזנים. בהמשך היום הגענו לבית שבו גרה ונולדה לידיה אברמסון והיא, שכבר הייתה במקום במסע קודם, אירחה אותנו בחצר ביתה. זו הייתה סגירת מעגל בשבילה. השנה לידיה בת 80. העיתונאים המקומיים ראיינו את לידיה בהרחבה ורצו לדעת עוד פרטים על סיפורה. בכל אחד מן הטקסים נאמר גם קדיש. בסיומו של יום הגענו לצימרים בגלובוקי שבהם היינו אמורים ללון באותו לילה (19 חברי קבוצת האם). את פנינו קיבלה להקת פולקלור של זמרות ורקדניות מלווה באקורדיון. לאחר היום הקשה רקדו חברי הקבוצה ריקודים עממיים ושרו עם הלהקה שירים רוסיים. במקום אכלנו גם ארוחת ערב כפרית עם מאכלים מיוחדים של המקום.

גלרייה - היום הרביעי - אתרים

 אתרים באזור גלובוקי ובית הקברות


כדי להגיע לגלריה לחצו כאן 

היום החמישי - 24.06.2011 - נארוץ'

אל הפרטיזנים של יערות נארוץ' וסיפורה של בלה שוטן על הוריה


בבוקר קצת מנוחה אחרי כמה ימים קשים. יצאנו מן הצימרים בשעה יותר מאוחרת מהרגיל לכיוון יערות נארוץ' בעקבות בני משפחתה של בלה שוטן. ביקרנו באנדרטה שהציבו לזכר 120 יהודי קובילניק שנרצחו ביער. גם שם הבנים אמרו קדיש. לבסוף הגענו לאנדרטה מרשימה. אנדרטת הפרטיזנים של יערות נארוץ', כאן סיפרה בלה שוטן את הסיפור של בני משפחתה אמה חנה שפרן (פוזנר) אניה , אביה יעקב שפרן יאשה , וסבה, אבי אמה, מרדכי פוזנר . (בני משפחתה מופיעים ברשימת הלוחמים הפרטיזנים באתר הפרטיזנים). האנדרטה מתנשאת לגובה ונראית למרחקים. ביערות נארוץ' נלחמו עוד פרטיזנים. ביניהם גם משורר האידיש אברהם סוצקבר שנולד בעיירה סמורגון שבבלארוס, הוא חולץ מן היער במטוס קל למוסקבה. באנדרטה עצמה מונצחות הבריגדות שלחמו בקרב הפרטיזנים בבלארוס. בישראל קיימות אנדרטאות לזכר הפרטיזנים ואליהן מגיעים תלמידים. לאתר בנארוץ' הגיעה קבוצת תלמידים עם מלווים מבוגרים ותמרה מצאה הזדמנות לתת להם שיעור בחינוך. היא שאלה את הילדים בני כמה הם. רובם בני 11-12, לידם ישבה לידיה, תמרה שאלה את לידיה בת כמה הייתה כשברחה ליער. ולידיה אמרה שהייתה צעירה מן הילדים שיושבים לצידה. כאן סיפרה תמרה לילדים את סיפור הבריחה של לידיה ליער ושוחחה עימם. תמרה המלווה שלנו, הייתה מנהלת בית-ספר באיוויה. המקום שאליו נגיע ביום השישי. מיערות נארוץ' יצאנו לכיוון העיר לידה. בדרך ללידה עברנו בוולוז'ין עיר שבה הייתה גם ישיבה שבה למד ח.נ.ביאליק - ישיבת וולוז'ין. הבניין של הישיבה עדיין עומד על תילו. יום שישי בערב, ציפתה לנו ארוחה משותפת עם אנשי הקהילה היהודית בלידה. במלון נפגשנו שוב עם חברי קבוצת ביילסקי שחזרו אלינו לאחר יומיים ויחד סעדנו עם חברי הקהילה. בזמן הארוחה נערכה הופעה של להקת השלום מן הקהילה היהודית בלידה. נערות וילדות חמודות שרו שירים עבריים ושבו את לבנו.

גלרייה - יערות נארוץ' - פרטיזנים

 יער הפרטיזנים בנארוץ' ביקור בלידה ובוולוז'ין


כדי להגיע לגלריה לחצו כאן

היום השישי 25.06.2011 - איביה

ביום השישי 25.06.2011 – יצאנו מלידה לכיוון איביה, בעיר זו חיו בני משפחות של 12 איש מחברי המשלחת (משפחות עזריאל נבו, תמרה בורודץ' וצחי מלמד). ביקרנו כאן במוזיאון תרבויות העמים. את פנינו קיבלו באופן רשמי, ומוסיה גרוסמן אחת מהמשתתפות במסע, שמוצאה מאיביה התקבלה בהתרגשות בלחם המקומי. מצאנו כאן תערוכה מפתיעה ביותר: "גאוות האומה –Pride of the Nation כל היהודים המפורסמים שמוצאם מבלארוס תערוכה נודדת משותפת לבלארוס ולישראל שמציינת את פועלם של האישים הללו. על הלוחות מצאנו את האנשים שמוכרים לכולנו: שמעון פרס, מנחם בגין, יצחק שמיר, זלמן שז"ר, חיים וייצמן, אברהם אבן-שושן, דוד שמעוני, חיים סוטין, חנה רובינא, מארק שאגאל, מנדלי מוכר ספרים, אבא אחימאיר, יצחק טבנקין, רבי שניאור זלמן, אליעזר בן-יהודה, מנחם אוסישקין, ברל כצנלסון, ה"חפץ חיים" . אם תרשו לי נימה אישית, בתערוכה זו הופיעה גם התמונה של הסבא שלי, שמואל גרעין-כל, עם ברל כצנלסון בגדודים העבריים. ואני שכל-כך מיהרתי לצלם את כל הפוסטרים בתערוכה לא ראיתי זאת. כשהגעתי הביתה גיליתי את התמונה תוך כדי עיבוד התמונות.

ביקרנו במסגד הייחודי של הטטרים המתגוררים בעיר איבייה. וגם למדנו מפי המדריכה שהטטרים במקום מטפחים חקלאות מתקדמת, מגדלים ירקות בחממות. ביקרנו בכנסיה ושמענו את נגינת האורגן, במיוחד בשבילנו. במרכז העיר, עמדו פעם שלושה בתי כנסת. ליד אחד מהם, שהפסדה החיצונית שלו שופצה ושומרה, נערך טקס של הצמדת שלט שהובא ע"י הקבוצה מהארץ, בשלוש שפות: עברית, רוסית ואנגלית, המציין את היותו בית-כנסת בעבר. כיום בבניין זה מתקיימות פעולות ספורט והוא אינו משמש כבית כנסת. ממרכז העיר יצאנו ב"מצעד החיים" לכיוון אתר ההריגה שאליו הובלו תושבי העיר. צעדנו ברחוב הראשי של העיר, עם תושבי העיר שהצטרפו למצעד, יחד עם ראש העיר. בדרך עברנו דרך טחנת הקמח שהייתה בבעלות משפחתו של עזריאל נבו. היה מאוד מרגש לראות עת הבניין השלם, עומד על תילו. בסמוך לבית הזה. בית בן שתי קומות שהיה בית משפחתו של צחי מלמד. תמרה בורודץ' המלווה והרוח החיה של הטיול, נולדה באיביה וחיה במקום שנים רבות. במשך שנים היא ניהלה את בית-הספר במקום. לישראל היא עלתה רק ב-1998 וכיום היא מלווה מסעות שורשים של ישראלים לבלארוס. המסע עבר ליד הכנסייה המקום שבו צוו ההולכים להתפשט. והמשיך לעבר היער. המסלול היה ארוך, עד היער. במקום שבו הוצאו להורג תושבי העיר, קיימת היום מצבה. כאן נערך טקס. תמרה הכינה תמונות למען המוזיאון של העיר. בו מסופר הסיפור של הקהילה היהודית. חלק מן התמונות הן תמונות משפחתיות של תמרה עצמה. לאחר הטקס, עזבנו את איביה ויצאנו לאכול ארוחת צהריים-ערב במסעדה כפרית ליד נהר הניימן. במקום כמובן קיבלו את פנינו בנגינת אקורדיון. לאחר הארוחה המשתתפים פצחו בריקודים ומשחקים. היום הזה היה יום מאוד מיוחד ומרתק במסע.

גלרייה- היום השישי - איביה

 איביה - המקום והאירועים סביבו


כדי להגיע לגלריה לחצו כאן 


גלרייה - מצעד החיים והטקס באיביה

 איביה - מצעד החיים ברחובות המקום טקס ותווית בבית הכנסת 


כדי להגיע לגלריה לחצו כאן

גלרייה המפגש בקיבוץ צובה. צילם: זאב שרון

 פגישה מסכמת בקיבוץ צובה - משתתפי מצעד החיים בבלארוס


כדי להגיע לגלריה לחצו כאן

סיור בפינסק/רבקה בן-אברהם

רבקה בן-אברהם ילידת פינסק, נצר למשפחת יעקובסון
כשיהודית הודיעה לי על הצטרפות לעמותת דורות ההמשך, לנסיעה לפינסק, פקפקתי, מה יש לי לעשות שם פעם שלישית? על כל פנים הצגתי את הנושא בפני בני משפחתי, ורק בני הצעיר הביע את רצונו ואז נרשמתי, פה יש לציין פועלה של יהודית דיאמנט. הפינסקאים והינובאים היינו חדשים בעמותת דורות ההמשך, אם לא נגיד נטע זר. אבל בגלל נחישותה, איכפתיותה ודאגתה לכל פרט, המסע לפינסק יצא לדרך. וב20 ביוני נחתנו במינסק, קבוצה של 54 איש ובתוכם 16 פינסקאים ויאנובאים. במינסק שמענו הסבר מקיף על קורותיהם בשואה. השתתפנו במצעד החיים שיצא משטח הגטו עד הימה ( בור ששם היו קבורים חלק מקורבנות השואה). במקום התקיים טקס, ובהמשך פגישה עם הקהילה היהודית במרכז היהודי הכולל גם מוזיאון. למחרת המשכנו את סיורינו בעירות המחוז וכל אחת ואחת עם הטרגדיה של ימי השואה, השמדת היהודים ואיך שמתי מספר הצליחו לחבור לפרטיזנים. היה מאד מרגש, עצוב, אך גם מעניין.
ביום הרביעי למסע שהיה יום חמישי נפרדנו מהקבוצה ונסענו ,לא בלי תקלות, לפינסק. בדרך עצרנו בלהישין ובקרנו באנדרטה לזכר הנספים בשואה. יש לציין שבכל העיירות שבקרנו אין יהודים. בצהריים הגענו לפינסק. התמקמנו במלון האוניברסיטאי החדש, שהיה פעם בית האחוזה של סקירמונט, שסיפק לנו חלב בבקבוקי זכוכית עם מכסה אלומיניום, מכונית פרטית המקרטעת על חלוקי הנחל, שאז חלק מהרחובות היו מרוצפים בהם. המלון נבנה עבור מרצים וחוקרים - אורחי האוניברסיטה. ממש על יד נבנה הקמפוס ברובו על שטח בית החרושת לדיקטים של משפחת קונדה, מבנים עדכניים ויפים הכוללים מתקני ומכוני כושר למיניהם וקפיטריה שבה אכלנו ארוחות בוקר טעימות. בפינסק חייבים להזמין ארוחות מראש ועד שעה מסוימת, ועל זה שוב תודה ליהודית שדאגה לכל. נסענו למלון פריפיאץ להזמין ארוחת ערב. כשהארוחה מוזמנת לשעה 9, לקחתי את בני לסיור פרטי.
סיור פרטי עם בני אייל
ראשית הלכנו לבית שבו נולדתי, בית מסיבי בנוי אבן ולבנים עם קירות עבים, בן- 150 שנה לפחות. חוץ משתי המרפסות החסרות הבית לא השתנה, אפילו החלונות נשארו. בפנים הבית עבר שיפוץ קוסמטי וחולק ל-6 דירות בגדלים שונים, שנמכר לדיירים על ידי העיריה. פגשנו אחת הדיירות שמיד הזמינה אותנו להיכנס וסיפרה על החיים הקשים. הפנסיה לא מספיקה, נעזרים על ידי הילדים שגרים במוסקבה ובעוד ערים גדולות ברוסיה. היא הציגה אותי בפני שכנה כבעלת הבית, ושאקח מהעירייה את הבית לרשותי. תשובתי: הבית הוא מצבה למשפחתי הענפה שנספתה בשואה. הבית השכן היה שייך לאחות סבתי. עמד שם איש שסיפר שבאיזשהו שלב חפר שם בולדוזר והעלה מטבעות זהב וכסף שהיו קבורים באדמה. האחות הייתה אישה ערירית שנפטרה לפני המלחמה. בדיעבד נודע רק בארץ שהיא נשדדה ונרצחה, לכן האוצר נשאר באדמה. המשכנו ברחוב שמצדו האחד שכן הבנק הפולני, הדואר עם הדלת המסתובבת (חידוש עוד מלפני המלחמה) גימנסיה ויסודי צציק שלא נשאר זכר מהם. ממול היה בית העירייה-המגיסטרט שעומד על תילו. פנינו ימינה לבית הקולנוע של בוירסקי שרק בשנים אחרונות שופץ קצת. משם המשכנו לרחוב קוסציושקי היום לנינה. הרחוב מוזנח, נראה כמו לפני 72 שנה, יש מספר חנויות שקצת התחדשו. על יד הגשר, בית פינתי שהיה הוטל אנגלסקי, המלון של משפחת שמיד, נפתחו לאחרונה, בקומת הקרקע מספר חנויות חדשות. הכיכר הגדולה עם פסל לנין והמנזר שעל הקיר החיצוני הפונה לנהר נורו בשנת 1919 - 35יהודים על ידי הפולנים. אלה הם קדושי פינסק המונצחים בקיבוץ גבת. למנזר עבר מרחוב לנינה המוזיאון, אבל אף מילה או מוצג או אזכור על יהודים, רק מניה ראשונה של בית חרושת לגפרורים של הלפרין. אחרי מבט מקיף על הכיכר הריקה ושתית כוס קבאס,(לקול צחוקו וגיחוכו של בני) פנינו לאורך נהר הפינה, שלפני המלחמה היה מקום טיול של היהודים בשבת אחרי הצהריים. היום החוף מטופח עצים, ירק, פרחים וספסלים לא נוחים. בהמשך נכנסנו לשטח שהיה הגטו. עברנו ברחובות וסמטאות, שנראו כמו פעם. במספר מקומות נהרס הישן ונבנו בנינים יפים ומודרניים. הרבה שמחה לא הייתה שם. הלכנו לאורך פסי הרכבת למקום שבו היה עסק של אבי, זכר לא נשאר. שם מתחילה העיר החדשה. המשכנו דרך רחוב להישינר עכשיו פרבומאיסקיה, גבול הגטו, עכשיו רחוב ראשי, רחב, דו מסלולי עם הרבה חנויות חדשות, קיוסקים לממכר שתיה וחטיפים מלאים כל טוב, אבל אחרי השעה 7 הכול סגור. פנינו לרחוב זבלנה, עוד גבול של הגטו, עברנו על פני בית החולים היהודי, שהוא עדיין בית חולים, גימנסיה תרבות, בית הקברות הראשון של פינסק, שבו נקברו ה35 קדושי פינסק, עכשיו יש שם גן גדול וגם גן-ילדים. בהמשך היה פעם בית יתומים, אבל הוא נמחק לטובת הכיכר העכשווית. וכך הגענו לארוחת הערב. סיפור אחר הוא הכסף הביאלורוסי. השער לא יציב, אין מטבעות רק שטרות נייר . השער של הדולר בערך 5300 רובל ביאלורוסי. השטרות הם בערכים גבוהים, ובכל מקום יש בעיה עם עודף. .ממילא אין מה לקנות. כל מה שרצינו זה מזכרות. חנות מזכרות אחת, יקרה מאד, שאין בה דבר המזכיר את מחוז פולסיה הישן. חזרנו למלון . ופה יש לציין את המלון. חדרים גדולים עם שתי מיטות נפרדות ארון, שולחן, קומקום חשמלי וסט כלי אוכל זוגי , להכנת אוכל עצמי מקרר ושירותים, מרווחים

סיכום מסע לפינסק והסביבה/יהודית דיאמנט

מסע שורשים ועליה לקברי אבות בפינסק ויאנוב 67 שנה לשחרור פינסק מעול הנאצים 70 שנה לפלישת הנאצים לברית המועצות 23-26.06.2011

יום חמישי 23.06.2011
נפרדנו מקבוצת דורות ההמשך במינסק ויצאנו לנסיעה של כ-5 שעות לפינסק. בדרכנו, בסמוך לפינסק, התעכבנו בבית הקברות של העיירה להישין. ליד המצבה לזכר יהודי המקום שנרצחו ע"י הנאצים ערכנו אזכרה. בשארית היום ולאחר התארגנות במלון האוניברסיטאי בפינסק ערכנו סיורים מאורגנים ופרטיים ברחובות הגטו והעיר הישנה של פינסק.

יום ששי - 24.06.2011
אזכרה ליד האנדרטה בדוברובוליה בהשתתפות יו"ר הקהילה היהודית בפינסק מר יוסף ליברמן. בדוברובוליה נרצחו יותר מ-18000 יהודי גטו פינסק במשך 3 ימים 29-30-31 באוקטובר 1942. לאחר אזכרה זו התפצלנו ל-2 קבוצות: קבוצה אחת ערכה אזכרות נוספות בפינסק, ליד שלושת לוחות הזכרון:
בפוסיניץ – מקום הרצחם ביריות של 8000 גברים יהודיים מגיל 16 ועד 60,חודש לאחר כניסת הגרמנים לעיר בתאריך 5 באוגוסט 1941. בבורות מוכנים מראש נרצחו כולם ביריות בידי פלוגת פרשי אס.אס הראשונה. בקוזלקוביץ – כאן הוצאו להורג בתאריך 7 באוגוסט 1941 3000 גברים יהודיים שהצליחו להמלט מהאקציה הראשונה יומיים קודם לכן. ברחוב פושקין – זה היה גבול בית הקברות בקרלין וכאן הוצאו להורג שרידי יהודי פינסק מהגטו הקטן בתאריך 23 בדצמבר 1942 וכאן גם מקום קבורתם של עוד כמה אלפי יהודים שנרצחו במשך שנות הכבוש הנאצי.
קבוצה שניה נסעה ליאנוב, מרחק של כחצי שעה נסיעה, סיירה ברחובות העיירה וקיימה טקס זיכרון. בערב ערכנו יחדיו קבלת שבת וארוחה יהודית "פינסקאית" בבית הכנסת בפינסק המשמש גם כמקום מפגש חברתי.

יום שבת 25.06.2011
יאנוב –הקבוצה כולה נפגשה עם בתה של חסידת אומות העולם ראיסה קוליץ שספרה מזכרונותיה על שעבר על יהודי יאנוב בזמן המלחמה. קיימנו אזכרה ליד לוח הזכרון ביער רוצק מעל גיא ההריגה שבסופה נערכה סעודה צנועה כמנהג המשפחה יוצאת יאנוב לערוך סעודה לאחר האזכרה השנתית לנרצחי העיר. זה היה מחזה סוריאליסטי של ממש: אכילת מציות עם דג מלוח ונקניקים ושתיית וודקה לזכר הנרצחים ולחיי החיים הזוכרים. מוטלה – המשכנו לעיירת הולדתו של נשיאנו הראשון, חיים וייצמן. ביקרנו בבית משפחת וייצמן, הבית בו הוא נולד. לאחרונה המקום נמכר ליזם פרטי שהבטיח לשמר אותו כמוזיאון אך כיום עדיין החדרים מוזנחים עם כרזות בלויות - שרידי פסטיבל מאכלי עמים שנערך במוטלה לפני שנים מספר. בהמשך ביקרנו במוזיאון הפולקלור המקומי ושם גם חיכתה לנו ארוחת מעדנים טיפוסית. לקראת ערב חזרנו לפינסק.

יום ראשון 26.06.2011
נפרדנו מפינסק באזכרה ושירת התקווה ליד מקום הרצחם של 35 קדושי פינסק בשנת 1919 ע"י חיילים פולניים. קבוץ גבת נוסד לזכרם ובאתר הזיכרון לפינסק שוחזרה מצבה עם שמות 35 היהודים שהיתה בפינסק ונעלמה. בשעות הצהריים התאחדנו עם קבוצת דורות ההמשך בדודוטקה.

לסיכום:

חווינו סיור שורשים מרגש, ערכנו טקסי זכרון, נפגשנו, למדנו, בכינו ואף צחקנו. שוטטנו ברחובות בחיפוש אחרי העבר והתבוננות בהווה. באנו מוכנים עם כתובות ומידע על בתי המשפחה. חלקם, בעזרתה של ריטה מרגולין, ילידת פינסק,היסטוריונית ביד ושם וחברת הנהלה ואדוארד זלובין, היסטוריון החי בפינסק ואיתו אנו נמצאים בקשרים הדוקים. רבקה בן אברהם נולדה בפינסק ושרדה את השואה ובנה אייל – מצאו – ולא בפעם הראשונה – את הבית בו נולדה, הבית שהוא מצבה למשפחתם הענפה שנספתה בשואה. כך גם אמנון שיפמן ובנו צפריר, תלמה שלה ואחיה משה פלד ואנוכי יהודית דיאמנט העוסקת בחקר המשפחה בפרט ובשואת פינסק בכלל מאז שנת 1993. כולנו מצאנו מקומות הקשורים למשפחותינו, אם לא את הבתים עצמם.
כל השאר, תשעה במספר, היו בני ניצולי פרטיזנים מיאנוב – בני פיינשטיין – שרה קוברסקי, דודי פיינשטיין, דרורית קלר, רבקה לוינגר ובנה נעם (דור שלישי) ובני משפחת חיים רזניק: חנה זינאטי, משה רזניק, אורנה חג'ג' ובתו של אנוך פרוז'נסקי, בלה. אבותיהם, בני העיר יאנוב, היו חברים מנוער שברחו ליער לאחר חיסול הגטו ולחמו כפרטיזנים ואחר כך כלוחמים בצבא האדום. בתי היהודים ביאנוב עלו באש בשריפה הגדולה בגטו. על שטח הגטו נבנו הככר של העיריה ומרכז קהילתי. לא נשאר שריד לחיים היהודיים התוססים שהיו במקום.
רשמה יהודית דיאמנט ליום הזיכרון לקהילת יהודי פינסק שנספתה בשואה י"ח בחשוון תשע"ב


שורשים בבלארוס/תלמה שילה

יום ה - נסיעה ממינסק לפינסק
המרחק כ – 300 ק"מ. המדריכה אילנה. מקומית. למדה באוניברסיטה. יש לה שני ילדים בוגרים (למרות שהיא עצמה נראית כבת 20). בבלרוס שכבת האינטליגנציה כ-20% מהאוכלוסיה. אילנה עובדת בסוכנות היהודית במחלקת החינוך כמורה לעברית ומנהלת בי"ס של יום א'. ממוצע המשכורות במדינה $450 עזרה לסטודנטים: רק המוכשרים מקבלים מילגה כ-$80
הכבישים באיזור מינסק מאד טובים ומודרניים אבל אין שילוט מסודר והשילוט שישנו הוא רק בבלרוסית.
בדרך הארוכה ממינסק לפינסק עצרנו ע"י תחנת דלק. יש שירותים ציבוריים במבנה נפרד מהתחנה. שירותים של כריעה, ללא אסלה, אבל עם ניאגרה ומיים זורמים. המקום נקי יש מים וסבון לרחיצת ידיים ומייבש ידיים חשמלי וגם מתקן הסקה מרכזית. ויש גם רשימה מי ומתי ניקו. לאורך הכבישים הנקיים מאד רואים מדי פעם פועלי ופועלות ניקיון.
בבלרוס נכנסים לגן ילדים בגיל שלוש. לא חובה. מגיל שש לביה"ס – 11 שנה. הרבה הורים מכניסים את ילדיהם לביה"ס רק בגיל 7. אחרי 11 שנות לימוד הולכים לאוניברסיטה. מי שלא הצליח להיכנס לאוניברסיטה הולך לצבא. אחרי האוניברסיטה גברים חייבים ללכת לצבא ורבים עושים טריקים כדי לא למלא חובה זאת. מי שלומד עד גיל 27 לא חייב ללכת לצבא. צבא חובה זה שנתיים. בוגרי אוניברסיטה משרתים רק שנה וחצי.
שאלתי את אילנה על מצבם העלוב של הכפרים וחלק מהכפריים כפי שיכולנו לראות. היא עונה שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לעבוד ולהתפרנס בכבוד . אבל יש בעיה של שתיית אלכוהול. העליבות היא מנטליות ולא כורח המציאות. כעת המדינה מתכננת עיירות חדשות לחקלאים. הילדים בכפרים ובקולחוזים לומדים בבי"ס ויש להם הסעות. הצעירים לומדים באוניברסיטה ולא חוזרים לכפרים הנידחים. לתואר ראשון לומדים חמש שנים ולתואר שני עוד שנתיים.
הגענו לכפר לאישה בו פקדנו אנדרטה קטנה לזכר קורבנות יהודים של הנאצים. בסמוך לאנדרטה נמצא בית-קברות נוצרי. שנראה כגן פורח כי הוא מלא פרחים מלאכותיים. משהו שאיננו רגילים אליו. רוב המצבות מוקפות בגדר קטנה ועל יד רובן מוצב ספסל עץ קטן. חמש שעות נסענו ממינסק.

מגיעים לפינסק
את הכניסה לפינסק אי אפשר לפספס. רואים פסל ענק לבן של אשה בלבוש מסורתי, מחזיקה בידיה לחם ומלח. על הפסל ציון השנה: 1097. הגעה למלון. מחכה לנו אדוארד ההיסטוריון שידריך אותנו בבלרוסית. יש לנו גם מתורגמנית מבלרוסית לאנגלית ואילנה מתרגמת מבלרוסית ומאנגלית. אדוארד יודע על בוריה את ההיסטוריה של פינסק וכן את מיקומם המדויק של בתים שהיו פעם וכן את מספרי הבתים מה שיתברר כחשוב מאד עבורנו למציאת מגורי משפחותינו בעבר. בזמן מלחמת העולם הראשונה היו בפינסק 70% יהודים שהתרכזו בעיקר במרכז העיר. במלחמת העולם השניה פינסק לא מאד נהרסה. חלק מהבנינים נהרסו ונבנו מחדש. לצד בנינים חדשים ויפים נראים הרבה מאד בתים שהם למעשה צריפים מאד ישנים שחלקם צבועים וחלקם אפילו זה לא. ראינו את בניין ביה"ס בו למד חיים וייצמן הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
להבדיל – ראינו מכירת משקה קבס ברחוב. הקבס הינו משקה מקומי (זכור לי מקריאת ספרים בילדותי) עשוי מלחם ישן תוסס בתוספת שמרים. המשקה נתון בעגלה לידה יושבת המוכרת ומוזגת אותו. ביקרנו במקום בו היה בית הכנסת הגדול של פינסק קרוב למרכז העיר שנבנה במאה ה- 15. יש פה ישיבה, מקוה, בי"ס לבנים יהודים ובי"ס לבנות יהודיות. בפינסק כיום 400 יהודים מתוך 137 אלף תושבים.
יום שישי - אזכרות אנדרטאות וביקור באזור היהודי
נוסעים לדוברוולה קילומטר וחצי מפינסק. פירוש השם: עמק הרצון הטוב. שם אזכרה והדלקת נרות ליד האנדרטה לזכר קורבנות הפאשיזם בין השנים 1941-1944 : רבבות מיהודי פינסק והסביבה, פרטיזנים, לוחמי מחתרת ושבויי מלחמה שקבורים בכל הסביבה. מכאן נסענו לקבר אחים של 8000 מיהודי פינסק. לגרמנים היתה תכנית להטביע נשים וילדים יהודים בביצות הרבות המקיפות את פינסק. אך זה היה בקיץ והביצות בחלקן יבשות ביקור נוסף באנדרטה קטנה הנמצאת בחצר בי"ס לנהיגה. פה נהרגו 3000 יהודי פינסק נוספים שנתפסו לאחר שהתחבאו אחרי רצח ה-8000. אזכרה נוספת במקום בו היה בית קברות יהודי בקארלין שהיא עיר צמודה לפינסק וכיום הן עיר אחת. בית קברות זה היה בן 190 שנה כאשר נהרס בעת הכיבוש הנאצי. כ"כ ביקרנו במקום בית הקברות של קארלין, ראינו את האנדרטה שמוצבת באיזור של דשאים ומבני חינוך.
משפחת פלדלייט
מכאן נסענו להיכן שהיה הגטו של פינסק. כיום זה רחוב ישן ללא כביש ומדרכות והמבנים ברובם צריפים ישנים. במבנים אלה צופפו הגרמנים אלפי יהודים לפני שהוציאו אותם להורג. ממשפחתנו, משפחת פלדלייט היו בגטו סבא שלנו – אבא של אבא ואיתו שני בניו מתוך שמונת ילדיו: מרדכי הבכור שהיה כבר בעל משפחה ואשר בן הזקונים. סבתא שלנו נפטרה ממחלה שנים אחדות קודם לכן. יתכן גם שהיו בגטו קרובי משפחה שלנו מדרגה שניה ושלישית. אדוארד המתורגמן ידע לספר לפי הרשימות שבידיו שמשפחת פלדלייט שוכנה בגטו בבית מספר 80. הוא לא יכול היה לציין בדיוק איזה בית זה היה אך הראה קבוצת בתים שאחד מהם היה מספר 80.
ארוחת ערב עם הקהילה היהודית בפינסק
מאחר והיינו היום בחמישה אתרי זכרון, אציין את מי שתרם רבות לקיומם. זהו נחום בונה, חבר קיבוץ שער-הגולן, שהוא גם בן דוד של אמא של אמנון מהקבוצה, חבר קיבוץ פלמח צובה. נחום בונה הינו יושב ראש ארגון יוצאי פינסק-קארלין-יאנוב והסביבה והוא שיזם והביא להקמתן של האנדרטאות והדרכים המובילות אליהן. מתקרבת שעת כניסת השבת. הקהילה היהודית של פינסק מכבדת אותנו בסעודת שבת בבית מדרש שהוא גם בית כנסת דקארלין סטולין .
אחרי הסעודה יצאנו לחצר בית המדרש. היו שם צעירים שליחים מהארץ בני 18-20 ומעלה אשר באים לבלרוס כדי לקיים פעילויות עם ילדי ביה"ס היהודים, לקרב אותם ליהדות ע"י לימוד עברית ומסורת. הם יארגנו עם הילדים מחנה קיץ וימשיכו בפעילות במשך השנה. "תוך כדי" הם לומדים רוסית וממשיכים את לימודיהם בבית המדרש ובישיבה. ראינו כאן גם את אריאל – בנו החמישי (מתוך שבעה) של יהודה משי זהב. הוא סיפר שהוא כאן בחופש כדי ללמוד רוסית במטרה להיות שליח ברוסיה. מכאן נסענו לעוד סיור בעיר. אפשר להתרשם מהצילומים וסרטי הוידיו. עד מלה"ע 2 היתה פינסק שייכת לפולין. בתום המלחמה בלרוס ובתוכה פינסק היו תחת כיבוש סובייטי. השלטון הרוסי איפשר לפולנים אמיתיים לעבור מערבה לפולין. רבים אכן עברו ונוצרה בעיה דמוגרפית בעיר פינסק. מושל העיר ביקש מיהודים שהיו בסביבה לבוא לפינסק אבל רק 17 יהודים הגיעו.

ש ב ת - יוצאים ליאנוב
נוסעים ליאנוב. בעבר לחלק היהודי קראו יאנוב ועד היום שם העיירה יאנוב. עשירי פינסק נשלחו ליאנוב ומשם נשלחו לסיביר.
בקבוצה שלוש משפחות שמוצאן מיאנוב: בלה פרוז'נסקי, משפחת פיינשטיין ומשפחת רזניק. משפחת פיינשטיין: דוד ( דודי), אחותו המבוגרת יותר שרה ואחותם הצעירה דרורית. וכן בת-דוד שלהם רבקה ובנה נועם. אבא של דודי ואחיו אבא של רבקה היו פרטיזנים לא אצל הביילסקים אלא ביער זאבישב. משפחת רזניק: משה ואחיותיו חנה ואורנה. אביהם היה פרטיזן, אחרי המלחמה עלה לארץ והתפרנס כקצב.

הפרטיזנים
אודות הפרטיזנים: היו מחנות קטנים של כמה משפחות שהצליחו לברוח ליערות. קראו לזה מחנה משפחות. זה היה עוד לפני שהצטרפו לפרטיזנים. הפרטיזנים היו אלה שביצעו פעולות יזומות מתוך היער נגד הגרמנים: פעולות של "פגע וברח". הפרטיזנים הראשונים היו חיילים רוסים: שבויים שברחו או יחידות שאיבדו קשר עם הצבא. בשלב יותר מאוחר הצבא הרוסי כבר סיפק מזון ונשק לפרטיזנים באופן יזום. יהודים שברחו ליערות רצו להצטרף לפרטיזנים ותחילה הרוסים לא הסכימו. אח"כ ביקשו מהיהודים האלה להוכיח את עצמם ע"י ביצוע פעולות שונות ולבסוף קיבלו אותם לשורות הפרטיזנים.
האבות של משפחות פרוז'נסקי, רזניק ופיינשטיין היו פרטיזנים ביער זאבישב, הכירו זה את זה, שרדו את המלחמה ועלו לארץ.
ארשה לעצמי להוסיף לפי התרשמותי: בשונה מניצולי שואה אחרים ששתקו ולא סיפרו למשפחותיהם על עברם וסבלם אבות אלה סיפרו לבניהם ובנותיהם את קורותיהם ביער, את סיפורי הגבורה , הקשיים וההישרדות וזה כל כך חשוב, זה מורגש בידע ובהתרגשות והאיכפתיות שמביעים חברינו אלה לקבוצה.

חסידי אומות העולם
ביאנוב ביקרנו גם בביתה – הדל יש לומר – של ביתם של זוג חסידי אומות העולם. הוריה כבר אינם בין החיים. בבואנו האשה שהינה קשישה מאד ישבה על ספסל ליד ביתה-צריפה. צילמתי את המדליה שעל בגדה ואת תעודת חסידי אומות העולם שקיבלו הוריה מיד ושם. שמה ראיסה קוליץ והיא יותר מבת שמונים. בזמן המלחמה היתה נערה צעירה. כיום שמיעתה לקויה וכן גם זכרונה. לפני חמש שנים ביקרה אותה רבקה מקבוצתנו ואז ראיסה סיפרה לה איך בזמן המלחמה ראתה את הנאצים מובילים את היהודים ברחוב. נכדתה של ראיסה נישאה ליהודי והם מתגוררים במוסקבה.
יאנוב בתקופת השואה
הרחוב בו היא גרה הוא רחוב קירובה. בית מספר 42. לפני המלחמה הרחוב הראשי היה של יהודים. הגרמנים שרפו את הגטו כדי שכל המתחבאים בו יברחו, הבריחו אותם ליער והרגו 3500 יהודים. קיימנו טכס אזכרה ליד האנדרטה לזכר יהודי יאנוב הנמצאת במקום משוער בו קבר האחים. המשפחות של יוצאי יאנוב הקריאו קטעים. בסיום הטכס שרנו את "התקוה". משפחת רזניק הגתה רעיון נפלא: לציין ולחגוג את נצחון החיים על המוות, על הרוע. הם הכינו מראש כיבוד ואחרי הטכס במרחק מה מהאנדרטה התכבדנו במאכל יהודי: מציות ודג מלוח ושתינו "לחיים" כוסיות וודקה. יאנוב עיירה יפה ונקיה עם ערוגות פרחים ופסלים, כולל פסל של לנין. לא עזבנו את יאנוב לפני שהגשימו חברי הקבוצה "יוצאי יאנוב" עוד משאלת לב אחת: למצוא את הגשר הקטן שאבותיהם היו מספרים שבילדותם היו משחקים סביבו ומשתכשכים בנחל העובר תחתיו. ואכן לאחר נסיעה קצרה זוהה הגשר וההתרגשות והסיפוק היו גדולים.
מוטלה
נפרדנו מיאנוב והמשכנו לעיירה מוטלה – עיר הולדתו של חיים וייצמן – הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בית המשפחה שמור עד היום. הוא נקנה ע"י אזרח פרטי. יתכן ויהיה בו מרכז יהודי. בינתיים הוא עומד ריק. זה בית מרווח, חמישה חדרים, מטבח וחדר כניסה. אין שירותים ומקלחת. על הקירות תלויות תמונות של המשפחה. אשה קשישה מקומית שומרת על הבית ובידה המפתח. זה מפתח ענק, מעין מוט ברזל.
הכפר מוטלה מפורסם בבלרוס. ביקרנו במוזיאון של הכפר. מוצגת בו תמונת קיר גדולה המראה את הכפר מהמאה ה-18. בתמונה רואים גם את הרחוב הראשי בו גרו יהודים. היו 30% יהודים בכפר. עדיין יש בתים יהודיים וגרים בהם מקומיים. תושבי מוטלה גאים שכפרם הוא מקום הולדתו של הנשיא הראשון למדינת ישראל. זה איננו כפר אופייני מבחינת העיסוק של תושביו: רבים מהתושבים, בעיקר בעבר עסקו במלאכות יד שונות: רקמה, אריגה, עבודות קש ועץ ועוד. קיימת סברה שבעבר הרחוק היהודים הם שעסקו בעיקר במלאכות אלו והמקומיים למדו מהם. המוזיאון מראה את שפע מלאכות היד: רקמות יפהפיות, בדים ארוגים ועוד הרבה עבודות שניתן לראות בצילומים שצילמנו. תושבי הכפר זוכרים את היהודים. היחסים איתם היו טובים. ב-2 אוגוסט 1941 3000 יהודים נרצחו ע"י הנאצים. פקדנו את האנדרטה לזכר הרוגי מוטלה. משה הקריא את "שתלתם ניגונים בי אבי ואמי" וניגן בחליל את השיר.
אותן נשים שמנהלות את המוזיאון של מוטלה אירחו אותנו לארוחה בלרוסית טיפוסית: כריכים עם סוגי נקניקים וגבינות מאד טעימים, סלט כרוב מעולה (בכל הארוחות המקומיות כיכבו סלטי כרוב מעולים). וכן שתינו תה ממיחם אמיתי בספלי חרסינה יפים. האירוח התקיים בתוך בית מסורתי: הוילונות, התמונות, הכרים הרקומים על המיטה, כלי השולחן.
חזרה לפינסק
ממוטלה נסענו חזרה לפינסק. בפינסק, עיפים מיום ארוך ועמוס חוויות, היינו חייבים משה ואני למצוא את "הרחוב של אבא". כי מחר עוזבים את פינסק בחזרה למינסק בדרך הביתה. לפי הכוונה של אדוארד ההיסטוריון מצאנו את המקום: זה רחוב פבלובסקה (או פבלובסקאיה). היה כמעט ערב אך עוד היה אור מלא. ילדים שיחקו ברחוב.הם אישרו לנו שאכן זה הרחוב. החלפנו איתם כמה מילים באנגלית כי הרבה הם לא ידעו וכיבדנו אותם בשוקולד. בפינסק חלקים חדשים, מודרניים ויפים.
משפחת פלדלייט בפינסק
הרחוב "שלנו" כמו הרבה אחרים עדיין ישן, ללא כביש ומדרכות, זה רחוב קצר ובו שתי שורות בתים ישנים, צריפים למעשה ומשני צידי הדרך החוצה את הרחוב צומחים עשב ופרחים.
כאן בבית מספר 17 התגוררה משפחת פלדלייט. סבא משה, סבתא מלכה (נפטרה ב-1937) ושמונת ילדיהם. ביניהם אבא שלנו. אני מנסה לדמיין איך אבא כילד ונער היה משחק ומתרוצץ ברחוב ממש כמו הילדים שראינו. היה הולך ל"חדר". ילד עם פאות וכובע. צובט בלב שכבר אין עם מי לדבר על זה ולשאול המון שאלות. שישה מבין שמונת הילדים עלו לארץ: יפה, רבקה, חייקה, אהובה, גרשון ויוסף אבא שלנו. שניים נשארו לגורל היהודי המר: האח הבכור מרדכי ובן הזקונים אשר. לא רצו לעזוב את האבא . מרדכי היה נשוי. בגטו עבר ניתוח ונפטר. מספרי הבתים ברחוב שונו. בית מספר 17 כבר לא קיים. לא רחוק מקצה הרחוב נמצא בית החרושת לגפרורים בו סבא שלנו היה מנהל עבודה. בית החרושת התרחב במהלך השנים על חשבון בתי הרחוב כולל הבית "שלנו".
לא הכרנו אתכם, בני משפחתנו מ"שם". אך רגלינו דרכו על האדמה עליה הלכתם, ראינו את השמים מתחתם חייתם ומתתם וזה החוט המקשר בינינו. אני מרגישה את החוט הזה. בערב למלון הביא לנו יוסף ליברמן ראש קהילת יהודי פינסק פרטים על בני משפחתנו שדלה מהארכיון: שלושה נפטרו לפני המלחמה ונקברו בבתי העלמין של פינסק וקארלין. בתי עלמין אלה כבר לא קיימים ואפילו המצבות אינן. כמו כן הביא לנו שמות של בני משפחה שניספו בשואה וקבורים קרוב לודאי בקבר האחים בדוברוולה. יהי זכרם ברוך.

יום א' 26 יוני 2011
עם בוקר עזבנו את מלון אוניברסיטצקי בפינסק. לפני היציאה מהעיר עצרנו ליד הנהר פינה. אבא היה מספר לנו על הנהר שחלק מילדותו היה קשור בו הן בקיץ והן בחורף כאשר הנהר היה קפוא ולעיתים הקרח היה נשבר מתחת לרגלים. הסיבה שעצרנו כאן: לא רחוק מהנהר ניצב "קיר המוות" צמוד לבית הספר לכמרים. ערב אחד (עוד לפני המלחמה) נועדו יחד צעירים יהודים. שוטרים פולנים התנפלו עליהם, הוציאו אותם מהבניין, אספו ברחוב עוד יהודים יחד שלושים וחמישה במספר וללא משפט ירו בהם למוות ליד קיר זה. קברו אותם בבית קברות ישן לא פעיל. המצבה שהוקמה על קברם יחד עם מצבות אחרות נעלמה. שיחזור המצבה מוצב בישראל בקיבוץ גבת. הוקמו ועדות חקירה פולנית וגם בארצות הברית וגינו את הרצח ללא משפט.
אנו יוצאים מפינסק לכיוון מינסק.
ביציאה רואים את פסל האשה מהגב. נוסעים לדודודקה – כפר אמנים – להיפגש עם שתי הקבוצות האחרות שהתפצלו מאיתנו לפני שלושה ימים. בעוד שעות מספר נמריא וניפרד מבלרוס. אני מרגישה חום בלב למקום, ליערות ולבתים הנראים דרך חלון האוטו. כבר כמעט התרגלתי למראות, לסגנון. אני מאד אוהבת את העיטורים המגולפים של החלונות. אני מרגישה קשר לרחוב פבלובסקה בו היינו אתמול. אזכור את מראהו. אין ספק שבעתיד ישתנה הרחוב ללא הכר. ייסללו כביש ומדרכות, הבתים ישופצו או ייהרסו וייבנו מחדש. זו דרכו של עולם. אילו יכולתי לספר לאבא שהיינו כאן. אילו יכולתי לשאול אותו את כל השאלות שעולות... עצרנו בתחנת דרכים מסודרת ונקיה. דוגמה קטנה למחירים: קניתי שתי חפיסות שוקולד שעלו ביחד 11600 רובל שהם מעט יותר משני דולר שזה בערך 4 ₪ לחפיסה.
דודודקה כפר האמנים
אתר לא גדול עם מבני עץ יפים בהם אומנים מוכרים את עבודותיהם: עץ, קרמיקה, תכשיטים וגם וודקה תוצרת בית הנקראת סמרגונקה. קניתי כאן מחרוזת מאד יפה וזולה וכמה עבודות פימו וקרמיקה. במקום גם מסעדה בה התכנסנו כל הקבוצה. תמרה המדריכה אירגנה לנו שם סעודת מלכים לסיום הטיול. רואים על תמרה שהיא יודעת להעריך אוכל טוב ואכן היו בסעודה זאת ממיטב המנות של בלרוס בפרט ומזרח אירופה בכלל: סילקיה עם שמנת, סלט כרוב תאוה לחיך, חמוצים, שניצל עוף, לביבות עם שמנת ולקינוח בלינצ'ס במילוי תפוחי עץ ושתינו קבס!
סיום וסיכום
לא הסתפקנו בצד הגסטרונומי. בסיום הארוחה אמרו אנשים דברי סיכום. נאמרו דברים מהלב מאד מרגשים. אחרי הכל הרי היה זה טיול שורשים. כולנו סיכמנו את המסע לחיוב. הרגשנו את התרומה שהמפגש עם הארץ הזאת תרם לנו. הדוברים הדגישו את הרצון להעביר לדורות הבאים את הזיכרון. לא רק של השואה אלא של תרומתם הענקית של היהודים לארצות בהן הם חיו.
מיקי קנטור מארגנת הטיול ציינה שהרעיון למצעד החיים הינו קונטרה למצעדי המוות. אנחנו כאן!
ריגשו אותי במיוחד דבריה של עשאלה (עשי) ביתו של הפרטיזן עשאל ביילסקי (אחיו של טוביה ביילסקי מנהיג הפרטיזנים):
"אני מרגישה את החוט הזה שמקשר אותנו לכאן. פעם רציתי שההורים שלי יהיו מהפלמ"ח. התביישתי שאני מדברת יידיש. היום אני גאה להיות מכאן." כששמעתי את דבריה הרגשתי את הקשר שלי למקום זה שחלק ממשפחתי בא ממנו. זה הגורל היהודי: עמנו התפזר בתפוצות ומתפוצה זאת באו הורינו.

קוריוז:
ממלבורן הרחוקה ביתה של תמרה צילצלה אליה ואמרה: אמא יקרה את לא יודעת איזה גיבורים אתם כל הטלויזיה והרדיו והאינטרנט מראים את מצעד החיים שלכם בבלרוס!
מדודודקה שוב למינסק לשדה התעופה. קניות אחרונות .פרידות נרגשות מתמרה ומאילנה.
מחלון המטוס נראו יערותיה האינסופיים של בלרוס, הלכו וקטנו עד שנעלמו מן העין.


תלמה שילה