"...כשעליתי ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי פוגש את צעירי הארץ, ומאזין לשיריהם ולהגם בבחינת ראשון ― כבני אדם ― יהודים, שיש להם הכרה ברורה שאכן הם כותבים מגילת יוחסין חדשה, שמתחילה בהם. ובחושבי על מגילת היוחסין שנשרפה באירופה, היה לי צער כפול על בני הדור המצוין הזה של ישראלים צעירים, שבשעה שיתבגרו ויזדקנו אפשר אפילו שלא ידעו על מה הם צריכים לבכות."
בלילה שבין 19-20 ביוני יצאה קבוצה של 54 משתתפים במסע שאורגן ע"י ועדת מצעדי החיים בעמותת "דורות ההמשך - נושאי מורשת השואה והגבורה". את הקבוצה ליוותה תמרה בורודאץ' יוצאת בלארוס, שעורכת מסעות שורשים עם משפחות וקבוצות. מטעם עמותת "דורות ההמשך" השתתפו: מיקי קנטור, יו"ר ועדת מצעדי החיים, חברי הוועדה שלהם עצמם יש שורשים בבלארוס בלה שוטן, צחי מלמד ומנחם אטקין. הקבוצה הגדולה בעצם הורכבה מ-3 קבוצות. בשלב הראשון בשלושת הימים הראשונים כל הקבוצות סיירו יחד. לרוב משתתפי הסיור היה קשר אישי ישיר למקומות שבהם ביקרנו. חלק מן המשתתפים הגיעו בהרכב משפחתי של הורים עם בנים ובנות צעירים. כמעט בכל אתר שביקרנו נערכה אזכרה אישית וסופר סיפור אישי, הפכנו למשפחה אחת בזמן קצר ביותר. ביום השלישי צעדנו יחד כל הקבוצה ב"מצעד החיים" הראשון במינסק. וביום השישי למסע צעדנו ב"מצעד חיים" נוסף ומרגש באיביה, ממרכז העיר, מבניין בית הכנסת ועד לאתר שבו נהרגו, נרצחו ונקברו יהודי כל יהודי איביה בשואה. בכמה מקומות נערכו טקסים מרכזיים בשיתוף עם אנשי העיר, לרגל ציון התאריך החשוב. 70 שנה לפרוץ מבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941. 
כתבה בעתון מקומי בלידה 22 ביוני
איביה הצבת שלט על בניין בית הכנסת 
היום הזה התחיל באווירה סגרירית ביותר שלא באשמתנו. מדי פעם ירד גשם. צילמנו את טירת מיר, טירת רדזוויל, ששמשה במלחמה כגטו יהודי. כיוון שהגענו מוקדם ישר משדה התעופה, לא יכולנו להיכנס לטירה. סיירנו בעיירה מיר בה למדנו לזהות בתי יהודים, ראינו את הבית שבו שכנה ישיבת מיר, את המקווה, ביקרנו במוזיאון ההתנגדות בנובוגרודק בליווי הגב' תמרה וירשצקייה שפעלה לבניית המוזיאון. במוזיאון קיבלנו גם הסברים מקבוצת הביילסקים שמכירים את הסיפור היטב. ההתרגשות הייתה גדולה. ביער הפרטיזנים של קבוצת ביילסקי אליו הגענו דרך הכפר צ'ריישלה אכלנו ארוחת צהריים מקורית ורקדנו לצלילי האקורדיון, חוויית פולקלור מרשימה 
שוודאי ריגשה עוד יותר את קבוצת הבייסלקים שבינינו – עשי ויינשטיין בתו של עשהאל ביילסקי ובני משפחה וכן בני פרטיזנים אחרים שחלקם היו בקבוצת הפרטיזנים של טוביה ביילסקי. משם יצאנו לכיוון גרודנו, עברנו בעיירה בייליצה שבה התגוררו בני משפחה של חברי הקבוצה – משפחת פליישמן. ומשם הגענו ללינה בגרודנו . 
יצאנו לעיר העתיקה של גרודנו, ביקרנו בבית הכנסת ונפגשנו עם ראש הקהילה מיכאל כורש בבית-הכנסת. המפגש עם הפרטיזן צבי חוסיד (בן ה-86) ריגש את כולנו. האיש גר בגרודנו ומדבר עברית גבוהה של גמנסיה "תרבות". אנשי הקבוצה רצו לשמוע אותו עוד ועוד. ליד שער הגטו בגרודנו נערך טקס מרגש בהשתתפות נציגי עיריית גרודנו. גם תושבי המקום ציינו את התאריך 22 ביוני, היום שבו החל מבצע ברברוסה. מבחינתם תחילת המלחמה. בהמשך יצאנו לכיוון ראדין, כאן קיימנו טקס בבית העלמין שבו גם קבר אחים של 2,100 מיהודי ראדין והסביבה. גם כאן אנשים סיפרו את סיפורם האישי (משפחת פלג ומשפחת זהבי). נערכה אזכרה לבני 
משפחתם. הגענו לקברו של בעל ה"חפץ חיים". ובראדין ראינו את מבנה הישיבה של בעל ה"חפץ חיים". שמענו סיפור מיוחד על אדם רוגובסקי, שבנה לעצמו קבר בבית הקברות הזה למרות שנפטר בישראל. מכאן יצאנו לעיר לידה בה נערך טקס אזכרה באתר קבר אחים בו טמונות כ-7,000 גופות יהודים שנרצחו -8 במאי 1942. באתר זה מוצג פסל מיוחד שנעשה ע"י אומנים מקומיים. האתר מתוחזק היטב ונשמר ע"י עיריית לידה. הטקס נערך בהשתתפות ראש העיר הצעיר של לידה ורבים מן הקהילה היהודית של לידה. למרות הימים הלבנים הגענו למינסק לאחר רדת החשיכה וראינו כיצד מוארים מגדלי העיר החדשים באורות צבעוניים. באותו לילה לנו במלון "פלאנטה". לאחר יום ארוך ומתיש סוף סוף הגענו אל המנוחה.
ילדי ראדין והמורים שלהם מטפלים בבית הקברות היהודי וקבר האחים שנמצא בתוכו. קבוצת הילדים הזו חיכתה לנו בפתח בית הקברות. הופתענו והתרגשנו מאוד מנוכחותם של הילדים. מחוות מן הסוג הזה הן שעשו את הסיור הזה לכל-כך מיוחד.
ביום השלישי 22.06.2011 – יצאנו אל העיר מינסק להתכונן למצעד החיים. לבושים בחולצות לבנות, חלקם מוכנות מן הבית ומציינות שמות אנשים ומשפחות וחלקם חולצות של "עמותת דורות ההמשך". הגענו אל האתר בעיר מינסק שבו נרצחו יותר מ-5,000 יהודים ובו מצבה לזכר היהודים שנספו בשואה ואנדרטה מפוסלת, וגם מצבות שנאספו במקומות שונים בעיר והונחו כפסלים המעידים על האסון. גטו מינסק היה אחד מן הגטאות הגדולים באירופה. ממקום זה ברחוב סוחאיה. יצאנו ב"מצעד החיים" לכיוון ה"ימה" - גיא הריגה שפעם היה בקצה העיר והיום שוכן בלב העיר. במצעד נישאו שלטים. צעדנו עם דגלים וצולמנו ע"י רשתות הטלוויזיה של בלארוס. מאוחר יותר נודע לנו שמצעדנו שודר ברשתות רבות בעולם התאריך 22.06.1941 , 70 שנה לפרוץ השלב הראשון של מבצע ברברוסה – המתקפה הגרמנית על רוסיה. ב"ימה" נערך טקס בהשתתפות מר' לוין ראש 
הקהילה היהודית במינסק. לאחר הטקס עצרנו לארוחת צהריים בעיר מינסק במסעדת "לידו" בהגשה עצמית. בשעות אחה"צ נפגשנו עם הקהילה היהודית במינסק ל"שולחן עגול" את המפגש הנחתה פרופ' אינה גראסימובה – מנהלת המוזיאון היהודי. השתתפו בכנס ראש הקהילה, מר' לוין, כמה נשים – חסידות אומות העולם. וכמובן גם נציגים שלנו. ערכנו סיור בעיר מינסק ועצרנו על הנהר. באנדרטה לזכר הטייסים הרוסים שנפלו באפגניסטאן. צפינו על העיר העתיקה ועל הנהר. בערב, למרות העייפות, ערכנו מפגש להעמקת ההיכרות בין המשתתפים. ידענו שלמחרת בבוקר הקבוצה מתפצלת ל-3 ראשים. 
וכמובן מצעד החיים במינסק. ביום הרביעי החל המסע שלי, המסע לפינסק ויאנוב. נפרדנו מן הקבוצה הגדולה, ויצאנו , שישה עשר איש במיניבוס דרומה לפינסק בדרום בלארוס. מרגע שעלינו לרכב, תוך דקות, התגבשה הקבוצה בצורה ספונטנית. נדמה היה שכולנו נוסעים למחוז ילדות, שהיה, בעצם, רק מחוז ילדותה של רבקה'לה בן אברהם. כל השאר היו ילידי הארץ. מעניין היה לגלות שלמעט רבקה'לה, כל הנוסעים לפינסק הם בנים להורים שהגיעו לארץ מפינסק עוד לפני המלחמה, אייל בן אברהם, משה פלד ואחותו תלמה שילה, אמנון שיפמן ובנו צפריר וכן יהודית דיאמנט מארגון יוצאי פינסק –יאנוב והסביבה, הם הצטרפו למסע כדי לבקר בעיר ממנה באו הוריהם והיו להם אף כתובות ומידע על בתי המשפחה. כל השאר, תשעה במספר היו בני ניצולים מיאנוב - בני משפחת פיינשטיין – שרה קוברסקי, דודי פיינשטיין, דרורית קלר, רבקה לוינגר ובנה נעם (דור שלישי), בני משפחת רזניק – חנה זינאטי, משה רזניק, אורנה חג'ג' ובלה פרוז'נסקי- אבותינו, בני העיר יאנוב, חברים מנוער, שברחו ליער לאחר חיסול הגטו ולחמו כפרטיזנים ואחר כך כלוחמים בצבא האדום.
בבגרותם כדי ללמוד בגימנסיה עד פרוץ המלחמה. פינסק, עיר ואם ליהודי בלארוס, עיר יפה על גדות הפינה ,שיותר ממחצית תושביה היו יהודים, משופעת באתרים מעניינים ולה היסטוריה ומורשת יהודית חשובה. טיילנו ברחובותיה הנאים. ניתן עדיין לראות את בתיהם של גולדה מאיר ומשה קול ואת הגימנסיה בה למד דר' חיים וייצמן ממוטלה הקרובה. ועוד, טיילנו בה, סיירנו באזור הגטו היהודי ופקדנו אנדרטאות לזכר יהודים שנספו בשואה. הגענו גם לאזור המנזר לידו נרצחו, באפריל 1919 , 35 צעירים יהודים על ידי שוטרים פולנים, ארוע שעורר תדהמה וכעס רב בקרב היהודים ובאירופה כולה. בפינסק קיימת היום קהילה יהודית והוזמנו לקבלת שבת בבית הכנסת של חסידי קרלין. ה"פינסקאים" המשיכו לתור את העיר, לטייל ולחפש אחר הכתובות שבידיהם. 
לעיירה הקטנה שרוב תושביה היו יהודים, לנופים, ליערות שמסביב, לילדות, למשפחה, ובכאב על הטבח הנורא ביהודי העיירה, בכאב על מותה של אימם ואחיהם וכל בני המשפחה. ואני, כמו הכרתי מן הסיפורים מקומות בעיירה והרגשתי שהיא חלק מזיכרונותיי למרות שלא ראיתי אותה מעודי. ברור היה לי שבאחד הימים אגיע אליה, אל העיירה הרחוקה שנדמתה בעיני כעל פלנטה אחרת, וכל כך התרגשתי עם כניסתנו לעיר, הייתה בי תחושה של חיבור עם אבי וכל משפחתו. וכששוחחנו בינינו בדרך מפינסק ליאנוב, היה ברור שכולנו כל כך
מסע שורשים לדרום בלארוס יאנוב מוטלה ופינסק
כדי להגיע לתמונות בגלריה לחצו כאן
במקום גם באר סמלית. מעין בית קברות ל-185 כפרים נוספים שנשרפו על יושביהם ומעולם לא שבו לחיות ולא הוקמו מחדש, שמות הכפרים והאזור בו שכנו. המקום בו בוערת אש התמיד ומעליה 3 עצים חיים. תזכורת לכך שכל אדם רביעי בבלארוס בתקופת המלחמה, נספה במלחמה. רבע מן התושבים. קיר הזיכרון, המט לנפול, נוטה על צדו, ובתוכו גומחות בהן נזכרים 260 מחנות המוות והמקומות שבהם נספו התושבים בטבח המוני. על כל אבן בקיר הזיכרון נזכר מקום וכמות האנשים שהושמדו במקום. 430 כפרים שגורלם היה דומה לגורל חאטין שוקמו והוקמו מחדש אחרי המלחמה. שמותיהם מצויינים במעין עץ החיים.
הקשורים לסיפורה של משפחת אטקין. שלושת הבנים של מיכאל אטקין ז"ל והנכדים של חווה אטקין סיפרו את סיפור המשפחה, העמידו מצבות זכרון לבני משפחתם ודאגו שבכל מקום תהיה פלטקה המספרת את סיפורו של אביהם. דוגמה להנצחה. בגלובוקי נערך טקס זיכרון מרשים בהשתתפות ראש העירייה וסגנה, אנשי העיר וילדים מבית הספר. בטקס השתתפו גם נציגי הקבוצה. לידיה אברמסון שהייתה ילדה קטנה (בת 9) בגלובוקי ונמלטה ליער באחת הסלקציות, סיפרה את הסיפור שלה למשתתפים בטקס. במסע השתתפו גם שני הבנים של לידיה. ביקרנו בקבר אחים ביער ליד גלובוקי, שבו נקבר אביה של לידיה. וגם בקבר אחים ליד היער שאליו נמלט מיכאל אטקין הצעיר בן ה-11 אל הפרטיזנים. בהמשך היום הגענו לבית שבו גרה ונולדה לידיה אברמסון והיא
, שכבר הייתה במקום במסע קודם, אירחה אותנו בחצר ביתה. זו הייתה סגירת מעגל בשבילה. השנה לידיה בת 80. העיתונאים המקומיים ראיינו את לידיה בהרחבה ורצו לדעת עוד פרטים על סיפורה. בכל אחד מן הטקסים נאמר גם קדיש. בסיומו של יום הגענו לצימרים בגלובוקי שבהם היינו אמורים ללון באותו לילה (19 חברי קבוצת האם). את פנינו קיבלה להקת פולקלור של זמרות ורקדניות מלווה באקורדיון. לאחר היום הקשה רקדו חברי הקבוצה ריקודים עממיים ושרו עם הלהקה שירים רוסיים. במקום אכלנו גם ארוחת ערב כפרית עם מאכלים מיוחדים של המקום. 
הבנים אמרו קדיש. לבסוף הגענו לאנדרטה מרשימה. אנדרטת הפרטיזנים של יערות נארוץ', כאן סיפרה בלה שוטן את הסיפור של בני משפחתה אמה חנה שפרן (פוזנר) אניה , אביה יעקב שפרן יאשה , וסבה, אבי אמה, מרדכי פוזנר . (בני משפחתה מופיעים ברשימת הלוחמים הפרטיזנים באתר הפרטיזנים). האנדרטה מתנשאת לגובה ונראית למרחקים. ביערות נארוץ' נלחמו עוד פרטיזנים. ביניהם גם משורר האידיש אברהם סוצקבר שנולד בעיירה סמורגון שבבלארוס, הוא חולץ מן היער במטוס קל למוסקבה. באנדרטה עצמה מונצחות הבריגדות שלחמו בקרב הפרטיזנים בבלארוס. בישראל קיימות אנדרטאות לזכר הפרטיזנים ואליהן מגיעים תלמידים. לאתר בנארוץ' הגיעה קבוצת תלמידים עם מלווים מבוגרים ותמרה מצאה הזדמנות לתת להם שיעור בחינוך. היא שאלה את הילדים בני כמה הם. רובם בני 11-12, לידם ישבה לידיה, תמרה שאלה את לידיה בת כמה הייתה כשברחה ליער. ולידיה אמרה שהייתה צעירה מן הילדים שיושבים לצידה. כאן סיפרה תמרה לילדים את סיפור הבריחה של לידיה ליער ושוחחה עימם. תמרה המלווה שלנו, הייתה
מנהלת בית-ספר באיוויה. המקום שאליו נגיע ביום השישי. מיערות נארוץ' יצאנו לכיוון העיר לידה. בדרך ללידה עברנו בוולוז'ין עיר שבה הייתה גם ישיבה שבה למד ח.נ.ביאליק - ישיבת וולוז'ין. הבניין של הישיבה עדיין עומד על תילו. יום שישי בערב, ציפתה לנו ארוחה משותפת עם אנשי הקהילה היהודית בלידה. במלון נפגשנו שוב עם חברי קבוצת ביילסקי שחזרו אלינו לאחר יומיים ויחד סעדנו עם חברי הקהילה. בזמן הארוחה נערכה הופעה של להקת השלום מן הקהילה היהודית בלידה. נערות וילדות חמודות שרו שירים עבריים ושבו את לבנו. 
ביום השישי 25.06.2011 – יצאנו מלידה לכיוון איביה, בעיר זו חיו בני משפחות של 12 איש מחברי המשלחת (משפחות עזריאל נבו, תמרה בורודץ' וצחי מלמד). ביקרנו כאן במוזיאון תרבויות העמים. את פנינו קיבלו באופן רשמי, ומוסיה גרוסמן אחת מהמשתתפות במסע, שמוצאה מאיביה התקבלה בהתרגשות בלחם המקומי. מצאנו כאן תערוכה מפתיעה ביותר: "גאוות האומה –Pride of the Nation כל היהודים המפורסמים שמוצאם מבלארוס תערוכה נודדת משותפת לבלארוס ולישראל שמציינת את פועלם של האישים הללו. על הלוחות מצאנו את האנשים שמוכרים לכולנו: שמעון פרס, מנחם בגין, יצחק שמיר, זלמן שז"ר, חיים וייצמן, אברהם אבן-שושן, דוד שמעוני, חיים סוטין, חנה רובינא, מארק שאגאל, מנדלי מוכר ספרים, אבא אחימאיר, יצחק טבנקין, רבי שניאור זלמן, אליעזר בן-יהודה, מנחם אוסישקין, ברל כצנלסון, ה"חפץ חיים" . אם תרשו לי נימה אישית, בתערוכה זו הופיעה גם התמונה של הסבא שלי, שמואל גרעין-כל, עם ברל כצנלסון בגדודים העבריים. ואני שכל-כך מיהרתי לצלם את כל הפוסטרים בתערוכה לא ראיתי זאת. כשהגעתי הביתה גיליתי את התמונה תוך כדי עיבוד התמונות.
מתקדמת, מגדלים ירקות בחממות. ביקרנו בכנסיה ושמענו את נגינת האורגן, במיוחד בשבילנו. במרכז העיר, עמדו פעם שלושה בתי כנסת. ליד אחד מהם, שהפסדה החיצונית שלו שופצה ושומרה, נערך טקס של הצמדת שלט שהובא ע"י הקבוצה מהארץ, בשלוש שפות: עברית, רוסית ואנגלית, המציין את היותו בית-כנסת בעבר. כיום בבניין זה מתקיימות פעולות ספורט והוא אינו משמש כבית כנסת. ממרכז העיר יצאנו ב"מצעד החיים" לכיוון אתר ההריגה שאליו הובלו תושבי העיר. צעדנו ברחוב הראשי של העיר, עם תושבי העיר שהצטרפו למצעד, יחד עם ראש העיר. בדרך עברנו דרך טחנת הקמח שהייתה בבעלות משפחתו של עזריאל נבו. היה מאוד מרגש לראות עת הבניין השלם, עומד על תילו. בסמוך לבית הזה. בית בן שתי קומות שהיה בית משפחתו של צחי מלמד. תמרה בורודץ' המלווה והרוח החיה של הטיול, נולדה באיביה וחיה במקום שנים רבות. במשך שנים היא ניהלה את בית-הספר במקום.
לישראל היא עלתה רק ב-1998 וכיום היא מלווה מסעות שורשים של ישראלים לבלארוס. המסע עבר ליד הכנסייה המקום שבו צוו ההולכים להתפשט. והמשיך לעבר היער. המסלול היה ארוך, עד היער. במקום שבו הוצאו להורג תושבי העיר, קיימת היום מצבה. כאן נערך טקס. תמרה הכינה תמונות למען המוזיאון של העיר. בו מסופר הסיפור של הקהילה היהודית. חלק מן התמונות הן תמונות משפחתיות של תמרה עצמה. לאחר הטקס, עזבנו את איביה ויצאנו לאכול ארוחת צהריים-ערב במסעדה כפרית ליד נהר הניימן. במקום כמובן קיבלו את פנינו בנגינת אקורדיון. לאחר הארוחה המשתתפים פצחו בריקודים ומשחקים. היום הזה היה יום מאוד מיוחד ומרתק במסע. 
