מפינסק ליאנוב וגם למוטלה

מסע שורשים למחוזות הילדות של הורינו /כתבה: שרה קוברסקי פיינשטיין

שלושה ימי המסע הראשונים עם הקבוצה הגדולה, קבוצת דורות ההמשך למצעד החיים בבלארוס, היו ימים עמוסים בחוויות מרגשות, במראות חדשים במפגשים מרתקים, בביקורים באתרים שונים, וכמובן מצעד החיים במינסק. ביום הרביעי החל המסע שלי, המסע לפינסק ויאנוב. נפרדנו מן הקבוצה הגדולה, ויצאנו , שישה עשר איש במיניבוס דרומה לפינסק בדרום בלארוס. מרגע שעלינו לרכב, תוך דקות, התגבשה הקבוצה בצורה ספונטנית. נדמה היה שכולנו נוסעים למחוז ילדות, שהיה, בעצם, רק מחוז ילדותה של רבקה'לה בן אברהם. כל השאר היו ילידי הארץ. מעניין היה לגלות שלמעט רבקה'לה, כל הנוסעים לפינסק הם בנים להורים שהגיעו לארץ מפינסק עוד לפני המלחמה, אייל בן אברהם, משה פלד ואחותו תלמה שילה, אמנון שיפמן ובנו צפריר וכן יהודית דיאמנט מארגון יוצאי פינסק –יאנוב והסביבה, הם הצטרפו למסע כדי לבקר בעיר ממנה באו הוריהם והיו להם אף כתובות ומידע על בתי המשפחה. כל השאר, תשעה במספר היו בני ניצולים מיאנוב - בני משפחת פיינשטיין – שרה קוברסקי, דודי פיינשטיין, דרורית קלר, רבקה לוינגר ובנה נעם (דור שלישי), בני משפחת רזניק – חנה זינאטי, משה רזניק, אורנה חג'ג' ובלה פרוז'נסקי- אבותינו, בני העיר יאנוב, חברים מנוער, שברחו ליער לאחר חיסול הגטו ולחמו כפרטיזנים ואחר כך כלוחמים בצבא האדום.
הדרך הארוכה איפשרה לקבוצה לשוחח ולהרגיש "בני עיר", שהרי גם היאנובאים מרגישים כפינסקאים. יאנוב מצויינת תמיד כיאנוב ליד פינסק, להבדילה מעוד שני מקומות בשם יאנוב. בדרך פקדנו בית קברות בכפר להישין, שבו מצבות יהודיות ומצבת זיכרון לנרצחים מן הכפר בשואה.

פינסק עיר המחוז הגדולה

בכניסה לפינסק אחזה בכולנו התרגשות גדולה, כאמור, לרבים מיהודי יאנוב היו קרובי משפחה בפינסק, לשם נסעו כדי ללמוד בגימנסיה ולסדר עניינים בעיר הגדולה. אבי ואחיו נולדו בפינסק, הורי אימם, סבתי, גרו בה, והם הגיעו אליה שנית בבגרותם כדי ללמוד בגימנסיה עד פרוץ המלחמה. פינסק, עיר ואם ליהודי בלארוס, עיר יפה על גדות הפינה ,שיותר ממחצית תושביה היו יהודים, משופעת באתרים מעניינים ולה היסטוריה ומורשת יהודית חשובה. טיילנו ברחובותיה הנאים. ניתן עדיין לראות את בתיהם של גולדה מאיר ומשה קול ואת הגימנסיה בה למד דר' חיים וייצמן ממוטלה הקרובה. ועוד, טיילנו בה, סיירנו באזור הגטו היהודי ופקדנו אנדרטאות לזכר יהודים שנספו בשואה. הגענו גם לאזור המנזר לידו נרצחו, באפריל 1919 , 35 צעירים יהודים על ידי שוטרים פולנים, ארוע שעורר תדהמה וכעס רב בקרב היהודים ובאירופה כולה. בפינסק קיימת היום קהילה יהודית והוזמנו לקבלת שבת בבית הכנסת של חסידי קרלין. ה"פינסקאים" המשיכו לתור את העיר, לטייל ולחפש אחר הכתובות שבידיהם.

ה"ינובאים" ליאנוב

אנחנו,"היאנובאים" נסענו ליאנוב יומיים רצופים (ביום השני הצטרפה אלינו כל הקבוצה) . לרגע הזה, לרגע הכניסה ליאנוב, חיכיתי, כך נדמה לי מאז ילדותי. אבי , סבי ודודי, דברו עליה כל יום. על ילדותם, על חיי הכפר, על יחסי השכנות עם הגויים ובעיקר, על יקיריהם שנרצחו בה. דיברו עליה בערגה ובכאב גדול. ערגה וגעגועים לעיירה הקטנה שרוב תושביה היו יהודים, לנופים, ליערות שמסביב, לילדות, למשפחה, ובכאב על הטבח הנורא ביהודי העיירה, בכאב על מותה של אימם ואחיהם וכל בני המשפחה. ואני, כמו הכרתי מן הסיפורים מקומות בעיירה והרגשתי שהיא חלק מזיכרונותיי למרות שלא ראיתי אותה מעודי. ברור היה לי שבאחד הימים אגיע אליה, אל העיירה הרחוקה שנדמתה בעיני כעל פלנטה אחרת, וכל כך התרגשתי עם כניסתנו לעיר, הייתה בי תחושה של חיבור עם אבי וכל משפחתו. וכששוחחנו בינינו בדרך מפינסק ליאנוב, היה ברור שכולנו כל כך
מתרגשים לגעת במקום הזה, לראות להתגעגע ולכאוב. על פי הסיפורים והתמונה שראיתי בדמיוני, ציפיתי לראות עיירה שבתיה אפורים וכולם מטים ליפול. ולהפתעת כולנו, לצד בתי העץ הישנים והעתיקים, מצאנו שכונות עם בתי אבן חדשים וכבישים
סלולים . בתי היהודים נשרפו כולם, ויכולנו רק לראות את הכיכר הגדולה של העירייה והמרכז הקהילתי שנבנו על שטחו של הגטו היהודי. תושבים שדיברו אתנו טענו כולם שהגיעו לאחר המלחמה ואינם מכירים את היהודים שגרו ביאנוב. ביקרנו בעירייה, וראש העיר קיבלה אותנו בלשכתה. לדברי עוזריה גרים היום ביאנוב רק שני יהודים, או כאלה שמצהירים על יהדותם. (בסוף
השיחה רמזה ראש העיר עצמה שיש לה שורשים יהודיים). כאמור, בתי היהודים עלו באש בשריפת הגטו. ובכל זאת יכולנו לחוש אותם שם. לדמות את בני משפחותינו מסתובבים שם בין הבתים ובשוק ההומה. ירדנו לגעת במי הסמרנקה, אותו נחל עליו שמענו כולנו כמקום בו רחצו ושיחקו ההורים כילדים. נסענו ליער רוצק , שבכניסה אליו קבורים בני העיירה היהודים. הגרמנים ועוזריהם חפרו בורות וירו בכל ההולכים בטורים ארוכים, בעיקר בנשים , בילדים ובזקנים, בכל מי שלא הצליח לברוח ליער. ליד מצבת הזיכרון בגיא ההרגה ערכנו טקס מרגש בו קראנו מתוך ספר הזיכרון קטעי עדויות שכתבו הורינו. המצבה הוקמה על ידי בני העיר שניצלו ובן ציון פיינשטיין ז"ל היה ממארגני הקמתה. אך סמלי ומרגש היה כשנעם, נכדו, דיבר על כך בטקס שערכנו במקום. בדרך מן העיר ליער הבטתי לאחור, העליתי בדמיוני את סבתי ואת דודי ודודותי הולכים לקראת מותם. האזור כולו מוקף יערות ויכולנו לראות את מסלול הבריחה של אלה שהצליחו לברוח ליער.
במשפחות שלנו נהגו לערוך סעודה לאחר האזכרה השנתית לנרצחי העיירה, וכך, לאחר הטקס ביער רוצק, גם אנו אכלנו דג מלוח, נקניקים ושתינו וודקה לזכרם ולחיי החיים והזוכרים . כמה מדהים היה לגלות שכולנו , בני שלוש המשפחות מדברים באותה שפה, מכירים את המקומות והאירועים מאותם סיפורים דומים שיספרו בבתינו.
ביקור בביתה של קשישה מחסידי אומות העולם

ושוב התרגשות. באנו לביתה של קשישה שהיא ומשפחתה הוכרו כחסידי אומות העולם שהסתירו יהודים וביניהם את נחמיה נדב שכנם. אירנה ומשפחתה מקבלים סיוע כספי מהארגון, וכל קבוצה שמגיעה ליאנוב פוגשת אותה כדי לשמוע את הסיפור. ועם ההתרגשות והמראות עזבנו את יאנוב בדרכנו למוטלה.
מוטלה או מוטיל עיר הולדתו של חיים וייצמן

מוטלה, עיירה קטנה ליד יאנוב נודעה לימים כעיר שמתוכה יצאו שני נשיאים בישראל. חיים וייצמן, שנולד בה ועזר וייצמן, אחיינו, שאביו נולד בה. הגענו לעיירה שמשמרת את בית משפחת וייצמן. בבית קיר זיכרון ותמונות של המשפחה. במוטלה מתקיים כל שנה פסטיבל ובו גם דוכנים של מאכלי "עדות" שונות, בפרסום יכולנו לראות שמוגש גם אוכל יהודי מזרח אירופאי. וממוטלה (מוטיל בשפת המקום) יצאנו לדרך הארוכה חזרה למינסק כדי לפגוש את הקבוצה הגדולה בדרך לשדה התעופה. שמחנו לפגוש את כולם, ידענו ושמענו שלכולם חוויות והתרגשויות אך את פרטי המסע הרגשי שעברנו בפינסק ויאנוב, קשה היה לחלוק עם האחרים, זה שלנו!