שורשים בבלארוס/תלמה שילה

יום ה - נסיעה ממינסק לפינסק
המרחק כ – 300 ק"מ. המדריכה אילנה. מקומית. למדה באוניברסיטה. יש לה שני ילדים בוגרים (למרות שהיא עצמה נראית כבת 20). בבלרוס שכבת האינטליגנציה כ-20% מהאוכלוסיה. אילנה עובדת בסוכנות היהודית במחלקת החינוך כמורה לעברית ומנהלת בי"ס של יום א'. ממוצע המשכורות במדינה $450 עזרה לסטודנטים: רק המוכשרים מקבלים מילגה כ-$80
הכבישים באיזור מינסק מאד טובים ומודרניים אבל אין שילוט מסודר והשילוט שישנו הוא רק בבלרוסית.
בדרך הארוכה ממינסק לפינסק עצרנו ע"י תחנת דלק. יש שירותים ציבוריים במבנה נפרד מהתחנה. שירותים של כריעה, ללא אסלה, אבל עם ניאגרה ומיים זורמים. המקום נקי יש מים וסבון לרחיצת ידיים ומייבש ידיים חשמלי וגם מתקן הסקה מרכזית. ויש גם רשימה מי ומתי ניקו. לאורך הכבישים הנקיים מאד רואים מדי פעם פועלי ופועלות ניקיון.
בבלרוס נכנסים לגן ילדים בגיל שלוש. לא חובה. מגיל שש לביה"ס – 11 שנה. הרבה הורים מכניסים את ילדיהם לביה"ס רק בגיל 7. אחרי 11 שנות לימוד הולכים לאוניברסיטה. מי שלא הצליח להיכנס לאוניברסיטה הולך לצבא. אחרי האוניברסיטה גברים חייבים ללכת לצבא ורבים עושים טריקים כדי לא למלא חובה זאת. מי שלומד עד גיל 27 לא חייב ללכת לצבא. צבא חובה זה שנתיים. בוגרי אוניברסיטה משרתים רק שנה וחצי.
שאלתי את אילנה על מצבם העלוב של הכפרים וחלק מהכפריים כפי שיכולנו לראות. היא עונה שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לעבוד ולהתפרנס בכבוד . אבל יש בעיה של שתיית אלכוהול. העליבות היא מנטליות ולא כורח המציאות. כעת המדינה מתכננת עיירות חדשות לחקלאים. הילדים בכפרים ובקולחוזים לומדים בבי"ס ויש להם הסעות. הצעירים לומדים באוניברסיטה ולא חוזרים לכפרים הנידחים. לתואר ראשון לומדים חמש שנים ולתואר שני עוד שנתיים.
הגענו לכפר לאישה בו פקדנו אנדרטה קטנה לזכר קורבנות יהודים של הנאצים. בסמוך לאנדרטה נמצא בית-קברות נוצרי. שנראה כגן פורח כי הוא מלא פרחים מלאכותיים. משהו שאיננו רגילים אליו. רוב המצבות מוקפות בגדר קטנה ועל יד רובן מוצב ספסל עץ קטן. חמש שעות נסענו ממינסק.

מגיעים לפינסק
את הכניסה לפינסק אי אפשר לפספס. רואים פסל ענק לבן של אשה בלבוש מסורתי, מחזיקה בידיה לחם ומלח. על הפסל ציון השנה: 1097. הגעה למלון. מחכה לנו אדוארד ההיסטוריון שידריך אותנו בבלרוסית. יש לנו גם מתורגמנית מבלרוסית לאנגלית ואילנה מתרגמת מבלרוסית ומאנגלית. אדוארד יודע על בוריה את ההיסטוריה של פינסק וכן את מיקומם המדויק של בתים שהיו פעם וכן את מספרי הבתים מה שיתברר כחשוב מאד עבורנו למציאת מגורי משפחותינו בעבר. בזמן מלחמת העולם הראשונה היו בפינסק 70% יהודים שהתרכזו בעיקר במרכז העיר. במלחמת העולם השניה פינסק לא מאד נהרסה. חלק מהבנינים נהרסו ונבנו מחדש. לצד בנינים חדשים ויפים נראים הרבה מאד בתים שהם למעשה צריפים מאד ישנים שחלקם צבועים וחלקם אפילו זה לא. ראינו את בניין ביה"ס בו למד חיים וייצמן הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
להבדיל – ראינו מכירת משקה קבס ברחוב. הקבס הינו משקה מקומי (זכור לי מקריאת ספרים בילדותי) עשוי מלחם ישן תוסס בתוספת שמרים. המשקה נתון בעגלה לידה יושבת המוכרת ומוזגת אותו. ביקרנו במקום בו היה בית הכנסת הגדול של פינסק קרוב למרכז העיר שנבנה במאה ה- 15. יש פה ישיבה, מקוה, בי"ס לבנים יהודים ובי"ס לבנות יהודיות. בפינסק כיום 400 יהודים מתוך 137 אלף תושבים.
יום שישי - אזכרות אנדרטאות וביקור באזור היהודי
נוסעים לדוברוולה קילומטר וחצי מפינסק. פירוש השם: עמק הרצון הטוב. שם אזכרה והדלקת נרות ליד האנדרטה לזכר קורבנות הפאשיזם בין השנים 1941-1944 : רבבות מיהודי פינסק והסביבה, פרטיזנים, לוחמי מחתרת ושבויי מלחמה שקבורים בכל הסביבה. מכאן נסענו לקבר אחים של 8000 מיהודי פינסק. לגרמנים היתה תכנית להטביע נשים וילדים יהודים בביצות הרבות המקיפות את פינסק. אך זה היה בקיץ והביצות בחלקן יבשות ביקור נוסף באנדרטה קטנה הנמצאת בחצר בי"ס לנהיגה. פה נהרגו 3000 יהודי פינסק נוספים שנתפסו לאחר שהתחבאו אחרי רצח ה-8000. אזכרה נוספת במקום בו היה בית קברות יהודי בקארלין שהיא עיר צמודה לפינסק וכיום הן עיר אחת. בית קברות זה היה בן 190 שנה כאשר נהרס בעת הכיבוש הנאצי. כ"כ ביקרנו במקום בית הקברות של קארלין, ראינו את האנדרטה שמוצבת באיזור של דשאים ומבני חינוך.
משפחת פלדלייט
מכאן נסענו להיכן שהיה הגטו של פינסק. כיום זה רחוב ישן ללא כביש ומדרכות והמבנים ברובם צריפים ישנים. במבנים אלה צופפו הגרמנים אלפי יהודים לפני שהוציאו אותם להורג. ממשפחתנו, משפחת פלדלייט היו בגטו סבא שלנו – אבא של אבא ואיתו שני בניו מתוך שמונת ילדיו: מרדכי הבכור שהיה כבר בעל משפחה ואשר בן הזקונים. סבתא שלנו נפטרה ממחלה שנים אחדות קודם לכן. יתכן גם שהיו בגטו קרובי משפחה שלנו מדרגה שניה ושלישית. אדוארד המתורגמן ידע לספר לפי הרשימות שבידיו שמשפחת פלדלייט שוכנה בגטו בבית מספר 80. הוא לא יכול היה לציין בדיוק איזה בית זה היה אך הראה קבוצת בתים שאחד מהם היה מספר 80.
ארוחת ערב עם הקהילה היהודית בפינסק
מאחר והיינו היום בחמישה אתרי זכרון, אציין את מי שתרם רבות לקיומם. זהו נחום בונה, חבר קיבוץ שער-הגולן, שהוא גם בן דוד של אמא של אמנון מהקבוצה, חבר קיבוץ פלמח צובה. נחום בונה הינו יושב ראש ארגון יוצאי פינסק-קארלין-יאנוב והסביבה והוא שיזם והביא להקמתן של האנדרטאות והדרכים המובילות אליהן. מתקרבת שעת כניסת השבת. הקהילה היהודית של פינסק מכבדת אותנו בסעודת שבת בבית מדרש שהוא גם בית כנסת דקארלין סטולין .
אחרי הסעודה יצאנו לחצר בית המדרש. היו שם צעירים שליחים מהארץ בני 18-20 ומעלה אשר באים לבלרוס כדי לקיים פעילויות עם ילדי ביה"ס היהודים, לקרב אותם ליהדות ע"י לימוד עברית ומסורת. הם יארגנו עם הילדים מחנה קיץ וימשיכו בפעילות במשך השנה. "תוך כדי" הם לומדים רוסית וממשיכים את לימודיהם בבית המדרש ובישיבה. ראינו כאן גם את אריאל – בנו החמישי (מתוך שבעה) של יהודה משי זהב. הוא סיפר שהוא כאן בחופש כדי ללמוד רוסית במטרה להיות שליח ברוסיה. מכאן נסענו לעוד סיור בעיר. אפשר להתרשם מהצילומים וסרטי הוידיו. עד מלה"ע 2 היתה פינסק שייכת לפולין. בתום המלחמה בלרוס ובתוכה פינסק היו תחת כיבוש סובייטי. השלטון הרוסי איפשר לפולנים אמיתיים לעבור מערבה לפולין. רבים אכן עברו ונוצרה בעיה דמוגרפית בעיר פינסק. מושל העיר ביקש מיהודים שהיו בסביבה לבוא לפינסק אבל רק 17 יהודים הגיעו.

ש ב ת - יוצאים ליאנוב
נוסעים ליאנוב. בעבר לחלק היהודי קראו יאנוב ועד היום שם העיירה יאנוב. עשירי פינסק נשלחו ליאנוב ומשם נשלחו לסיביר.
בקבוצה שלוש משפחות שמוצאן מיאנוב: בלה פרוז'נסקי, משפחת פיינשטיין ומשפחת רזניק. משפחת פיינשטיין: דוד ( דודי), אחותו המבוגרת יותר שרה ואחותם הצעירה דרורית. וכן בת-דוד שלהם רבקה ובנה נועם. אבא של דודי ואחיו אבא של רבקה היו פרטיזנים לא אצל הביילסקים אלא ביער זאבישב. משפחת רזניק: משה ואחיותיו חנה ואורנה. אביהם היה פרטיזן, אחרי המלחמה עלה לארץ והתפרנס כקצב.

הפרטיזנים
אודות הפרטיזנים: היו מחנות קטנים של כמה משפחות שהצליחו לברוח ליערות. קראו לזה מחנה משפחות. זה היה עוד לפני שהצטרפו לפרטיזנים. הפרטיזנים היו אלה שביצעו פעולות יזומות מתוך היער נגד הגרמנים: פעולות של "פגע וברח". הפרטיזנים הראשונים היו חיילים רוסים: שבויים שברחו או יחידות שאיבדו קשר עם הצבא. בשלב יותר מאוחר הצבא הרוסי כבר סיפק מזון ונשק לפרטיזנים באופן יזום. יהודים שברחו ליערות רצו להצטרף לפרטיזנים ותחילה הרוסים לא הסכימו. אח"כ ביקשו מהיהודים האלה להוכיח את עצמם ע"י ביצוע פעולות שונות ולבסוף קיבלו אותם לשורות הפרטיזנים.
האבות של משפחות פרוז'נסקי, רזניק ופיינשטיין היו פרטיזנים ביער זאבישב, הכירו זה את זה, שרדו את המלחמה ועלו לארץ.
ארשה לעצמי להוסיף לפי התרשמותי: בשונה מניצולי שואה אחרים ששתקו ולא סיפרו למשפחותיהם על עברם וסבלם אבות אלה סיפרו לבניהם ובנותיהם את קורותיהם ביער, את סיפורי הגבורה , הקשיים וההישרדות וזה כל כך חשוב, זה מורגש בידע ובהתרגשות והאיכפתיות שמביעים חברינו אלה לקבוצה.

חסידי אומות העולם
ביאנוב ביקרנו גם בביתה – הדל יש לומר – של ביתם של זוג חסידי אומות העולם. הוריה כבר אינם בין החיים. בבואנו האשה שהינה קשישה מאד ישבה על ספסל ליד ביתה-צריפה. צילמתי את המדליה שעל בגדה ואת תעודת חסידי אומות העולם שקיבלו הוריה מיד ושם. שמה ראיסה קוליץ והיא יותר מבת שמונים. בזמן המלחמה היתה נערה צעירה. כיום שמיעתה לקויה וכן גם זכרונה. לפני חמש שנים ביקרה אותה רבקה מקבוצתנו ואז ראיסה סיפרה לה איך בזמן המלחמה ראתה את הנאצים מובילים את היהודים ברחוב. נכדתה של ראיסה נישאה ליהודי והם מתגוררים במוסקבה.
יאנוב בתקופת השואה
הרחוב בו היא גרה הוא רחוב קירובה. בית מספר 42. לפני המלחמה הרחוב הראשי היה של יהודים. הגרמנים שרפו את הגטו כדי שכל המתחבאים בו יברחו, הבריחו אותם ליער והרגו 3500 יהודים. קיימנו טכס אזכרה ליד האנדרטה לזכר יהודי יאנוב הנמצאת במקום משוער בו קבר האחים. המשפחות של יוצאי יאנוב הקריאו קטעים. בסיום הטכס שרנו את "התקוה". משפחת רזניק הגתה רעיון נפלא: לציין ולחגוג את נצחון החיים על המוות, על הרוע. הם הכינו מראש כיבוד ואחרי הטכס במרחק מה מהאנדרטה התכבדנו במאכל יהודי: מציות ודג מלוח ושתינו "לחיים" כוסיות וודקה. יאנוב עיירה יפה ונקיה עם ערוגות פרחים ופסלים, כולל פסל של לנין. לא עזבנו את יאנוב לפני שהגשימו חברי הקבוצה "יוצאי יאנוב" עוד משאלת לב אחת: למצוא את הגשר הקטן שאבותיהם היו מספרים שבילדותם היו משחקים סביבו ומשתכשכים בנחל העובר תחתיו. ואכן לאחר נסיעה קצרה זוהה הגשר וההתרגשות והסיפוק היו גדולים.
מוטלה
נפרדנו מיאנוב והמשכנו לעיירה מוטלה – עיר הולדתו של חיים וייצמן – הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בית המשפחה שמור עד היום. הוא נקנה ע"י אזרח פרטי. יתכן ויהיה בו מרכז יהודי. בינתיים הוא עומד ריק. זה בית מרווח, חמישה חדרים, מטבח וחדר כניסה. אין שירותים ומקלחת. על הקירות תלויות תמונות של המשפחה. אשה קשישה מקומית שומרת על הבית ובידה המפתח. זה מפתח ענק, מעין מוט ברזל.
הכפר מוטלה מפורסם בבלרוס. ביקרנו במוזיאון של הכפר. מוצגת בו תמונת קיר גדולה המראה את הכפר מהמאה ה-18. בתמונה רואים גם את הרחוב הראשי בו גרו יהודים. היו 30% יהודים בכפר. עדיין יש בתים יהודיים וגרים בהם מקומיים. תושבי מוטלה גאים שכפרם הוא מקום הולדתו של הנשיא הראשון למדינת ישראל. זה איננו כפר אופייני מבחינת העיסוק של תושביו: רבים מהתושבים, בעיקר בעבר עסקו במלאכות יד שונות: רקמה, אריגה, עבודות קש ועץ ועוד. קיימת סברה שבעבר הרחוק היהודים הם שעסקו בעיקר במלאכות אלו והמקומיים למדו מהם. המוזיאון מראה את שפע מלאכות היד: רקמות יפהפיות, בדים ארוגים ועוד הרבה עבודות שניתן לראות בצילומים שצילמנו. תושבי הכפר זוכרים את היהודים. היחסים איתם היו טובים. ב-2 אוגוסט 1941 3000 יהודים נרצחו ע"י הנאצים. פקדנו את האנדרטה לזכר הרוגי מוטלה. משה הקריא את "שתלתם ניגונים בי אבי ואמי" וניגן בחליל את השיר.
אותן נשים שמנהלות את המוזיאון של מוטלה אירחו אותנו לארוחה בלרוסית טיפוסית: כריכים עם סוגי נקניקים וגבינות מאד טעימים, סלט כרוב מעולה (בכל הארוחות המקומיות כיכבו סלטי כרוב מעולים). וכן שתינו תה ממיחם אמיתי בספלי חרסינה יפים. האירוח התקיים בתוך בית מסורתי: הוילונות, התמונות, הכרים הרקומים על המיטה, כלי השולחן.
חזרה לפינסק
ממוטלה נסענו חזרה לפינסק. בפינסק, עיפים מיום ארוך ועמוס חוויות, היינו חייבים משה ואני למצוא את "הרחוב של אבא". כי מחר עוזבים את פינסק בחזרה למינסק בדרך הביתה. לפי הכוונה של אדוארד ההיסטוריון מצאנו את המקום: זה רחוב פבלובסקה (או פבלובסקאיה). היה כמעט ערב אך עוד היה אור מלא. ילדים שיחקו ברחוב.הם אישרו לנו שאכן זה הרחוב. החלפנו איתם כמה מילים באנגלית כי הרבה הם לא ידעו וכיבדנו אותם בשוקולד. בפינסק חלקים חדשים, מודרניים ויפים.
משפחת פלדלייט בפינסק
הרחוב "שלנו" כמו הרבה אחרים עדיין ישן, ללא כביש ומדרכות, זה רחוב קצר ובו שתי שורות בתים ישנים, צריפים למעשה ומשני צידי הדרך החוצה את הרחוב צומחים עשב ופרחים.
כאן בבית מספר 17 התגוררה משפחת פלדלייט. סבא משה, סבתא מלכה (נפטרה ב-1937) ושמונת ילדיהם. ביניהם אבא שלנו. אני מנסה לדמיין איך אבא כילד ונער היה משחק ומתרוצץ ברחוב ממש כמו הילדים שראינו. היה הולך ל"חדר". ילד עם פאות וכובע. צובט בלב שכבר אין עם מי לדבר על זה ולשאול המון שאלות. שישה מבין שמונת הילדים עלו לארץ: יפה, רבקה, חייקה, אהובה, גרשון ויוסף אבא שלנו. שניים נשארו לגורל היהודי המר: האח הבכור מרדכי ובן הזקונים אשר. לא רצו לעזוב את האבא . מרדכי היה נשוי. בגטו עבר ניתוח ונפטר. מספרי הבתים ברחוב שונו. בית מספר 17 כבר לא קיים. לא רחוק מקצה הרחוב נמצא בית החרושת לגפרורים בו סבא שלנו היה מנהל עבודה. בית החרושת התרחב במהלך השנים על חשבון בתי הרחוב כולל הבית "שלנו".
לא הכרנו אתכם, בני משפחתנו מ"שם". אך רגלינו דרכו על האדמה עליה הלכתם, ראינו את השמים מתחתם חייתם ומתתם וזה החוט המקשר בינינו. אני מרגישה את החוט הזה. בערב למלון הביא לנו יוסף ליברמן ראש קהילת יהודי פינסק פרטים על בני משפחתנו שדלה מהארכיון: שלושה נפטרו לפני המלחמה ונקברו בבתי העלמין של פינסק וקארלין. בתי עלמין אלה כבר לא קיימים ואפילו המצבות אינן. כמו כן הביא לנו שמות של בני משפחה שניספו בשואה וקבורים קרוב לודאי בקבר האחים בדוברוולה. יהי זכרם ברוך.

יום א' 26 יוני 2011
עם בוקר עזבנו את מלון אוניברסיטצקי בפינסק. לפני היציאה מהעיר עצרנו ליד הנהר פינה. אבא היה מספר לנו על הנהר שחלק מילדותו היה קשור בו הן בקיץ והן בחורף כאשר הנהר היה קפוא ולעיתים הקרח היה נשבר מתחת לרגלים. הסיבה שעצרנו כאן: לא רחוק מהנהר ניצב "קיר המוות" צמוד לבית הספר לכמרים. ערב אחד (עוד לפני המלחמה) נועדו יחד צעירים יהודים. שוטרים פולנים התנפלו עליהם, הוציאו אותם מהבניין, אספו ברחוב עוד יהודים יחד שלושים וחמישה במספר וללא משפט ירו בהם למוות ליד קיר זה. קברו אותם בבית קברות ישן לא פעיל. המצבה שהוקמה על קברם יחד עם מצבות אחרות נעלמה. שיחזור המצבה מוצב בישראל בקיבוץ גבת. הוקמו ועדות חקירה פולנית וגם בארצות הברית וגינו את הרצח ללא משפט.
אנו יוצאים מפינסק לכיוון מינסק.
ביציאה רואים את פסל האשה מהגב. נוסעים לדודודקה – כפר אמנים – להיפגש עם שתי הקבוצות האחרות שהתפצלו מאיתנו לפני שלושה ימים. בעוד שעות מספר נמריא וניפרד מבלרוס. אני מרגישה חום בלב למקום, ליערות ולבתים הנראים דרך חלון האוטו. כבר כמעט התרגלתי למראות, לסגנון. אני מאד אוהבת את העיטורים המגולפים של החלונות. אני מרגישה קשר לרחוב פבלובסקה בו היינו אתמול. אזכור את מראהו. אין ספק שבעתיד ישתנה הרחוב ללא הכר. ייסללו כביש ומדרכות, הבתים ישופצו או ייהרסו וייבנו מחדש. זו דרכו של עולם. אילו יכולתי לספר לאבא שהיינו כאן. אילו יכולתי לשאול אותו את כל השאלות שעולות... עצרנו בתחנת דרכים מסודרת ונקיה. דוגמה קטנה למחירים: קניתי שתי חפיסות שוקולד שעלו ביחד 11600 רובל שהם מעט יותר משני דולר שזה בערך 4 ₪ לחפיסה.
דודודקה כפר האמנים
אתר לא גדול עם מבני עץ יפים בהם אומנים מוכרים את עבודותיהם: עץ, קרמיקה, תכשיטים וגם וודקה תוצרת בית הנקראת סמרגונקה. קניתי כאן מחרוזת מאד יפה וזולה וכמה עבודות פימו וקרמיקה. במקום גם מסעדה בה התכנסנו כל הקבוצה. תמרה המדריכה אירגנה לנו שם סעודת מלכים לסיום הטיול. רואים על תמרה שהיא יודעת להעריך אוכל טוב ואכן היו בסעודה זאת ממיטב המנות של בלרוס בפרט ומזרח אירופה בכלל: סילקיה עם שמנת, סלט כרוב תאוה לחיך, חמוצים, שניצל עוף, לביבות עם שמנת ולקינוח בלינצ'ס במילוי תפוחי עץ ושתינו קבס!
סיום וסיכום
לא הסתפקנו בצד הגסטרונומי. בסיום הארוחה אמרו אנשים דברי סיכום. נאמרו דברים מהלב מאד מרגשים. אחרי הכל הרי היה זה טיול שורשים. כולנו סיכמנו את המסע לחיוב. הרגשנו את התרומה שהמפגש עם הארץ הזאת תרם לנו. הדוברים הדגישו את הרצון להעביר לדורות הבאים את הזיכרון. לא רק של השואה אלא של תרומתם הענקית של היהודים לארצות בהן הם חיו.
מיקי קנטור מארגנת הטיול ציינה שהרעיון למצעד החיים הינו קונטרה למצעדי המוות. אנחנו כאן!
ריגשו אותי במיוחד דבריה של עשאלה (עשי) ביתו של הפרטיזן עשאל ביילסקי (אחיו של טוביה ביילסקי מנהיג הפרטיזנים):
"אני מרגישה את החוט הזה שמקשר אותנו לכאן. פעם רציתי שההורים שלי יהיו מהפלמ"ח. התביישתי שאני מדברת יידיש. היום אני גאה להיות מכאן." כששמעתי את דבריה הרגשתי את הקשר שלי למקום זה שחלק ממשפחתי בא ממנו. זה הגורל היהודי: עמנו התפזר בתפוצות ומתפוצה זאת באו הורינו.

קוריוז:
ממלבורן הרחוקה ביתה של תמרה צילצלה אליה ואמרה: אמא יקרה את לא יודעת איזה גיבורים אתם כל הטלויזיה והרדיו והאינטרנט מראים את מצעד החיים שלכם בבלרוס!
מדודודקה שוב למינסק לשדה התעופה. קניות אחרונות .פרידות נרגשות מתמרה ומאילנה.
מחלון המטוס נראו יערותיה האינסופיים של בלרוס, הלכו וקטנו עד שנעלמו מן העין.


תלמה שילה

אין תגובות:

פרסום תגובה